"אני חייב להיות גלוי איתך", אמר לי בעלי. קפאתי.

אותן מילים מעוררות אימה. אותן מילים מעוררות כבוד. אותן מילים ששמעתי שוב ושוב.

שמעתי מילים אלו מספר פעמים בחיי, כאשר מגדל הקלפים המוקפד שבניתי החל להתנודד ואיים להתרסק לחלוטין. שמעתי מילים אלו באותן פעמים בהן לא ידעתי אם יש לי בכלל את הכוח והאומץ בתוכי לעבור את אותו רגע.

מילים אלה, אמיתיות ככל שתהיינה, למרות שנאמרו מתוך עדינות וכנות, תמיד הרגישו לי כמו אגרוף בבטן, ונשימתי כמעט נעתקה בעודי מחכה להטלת הפצצה.

"צפיתי בפורנו", הוא אמר.

השתרר שקט. מה בדיוק אמורים לומר במצב הזה? "תודה שהיית כן וגלוי איתי?"

כל מה שרציתי לעשות היה לצרוח ולהשתולל כמו ילדה. "לאאאא! זה לא פייר!"

"אני חייב להיות גלוי איתך". רק כמה מילים, אך הרגשתי שעולמי חרב עליי ומוחץ אותי.

שוב.

תקוותיי, חלומותיי, האמון שלי... מנופצים. כעס, עצב, בדידות - כל אלה תפסו את מקומם.

הייתי נשואה 4 שנים, עם שני ילדים, כשגיליתי לראשונה את ההתמכרות של בעלי לפורנו. לא חשבתי שיש לנו סיכוי לצאת מזה בשלום.

הייתי בת 24, נשואה 4 שנים, עם שני ילדים קטנים ובהריון עם השלישי, כשנתוודעתי להתמכרות של בעלי לפורנו. זו הייתה טלטלה. תקופה זו הפכה להיות אחת האפלות בחיי. כתוצאה מהכאב הרגשי העצום שחוויתי, הפלתי את העובר.

מה הטעם להמשיך? יצאתי מנקודת הנחה שאין לנו סיכוי לעבור את הסערה הזו בשלום.

חיפשתי את הדרך הקלה לצאת מכל הסיפור. יהיה הרבה יותר קל לפרק את הנישואין האלה. אחרי הכל, זה לא מה שסיכמנו בינינו!

מאז עברו כבר כמעט שני עשורים. שני עשורים של החיים האלה, שבהן אני נשואה לגבר שמכור לפורנו. מכור בגמילה.

כל יום מחדש בחרתי להישאר, והייתה זו ההחלטה הטובה ביותר שקיבלתי בחיי. עברתי את כל שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה. כן, כמובן שלמצב שלי גם מתלווה הכאב של אי-נוחות, פחדים, טראומה ואי-ודאות... באופן קבוע עליי לשלוט בכעסי ובאגו שלי. זה דורש המון עבודה ואמונה.

עשיתי הרבה עבודה עצמית - לעשות את מה שאפשר כדי לשחרר את כל מה שלא נתון לשליטתי. שחררתי ונתתי לאלוהים לדאוג לחלק שלו, כפי שאומרים פעמים רבות בתוכניות 12 הצעדים. בעלי מצטט תוכנית זו לעיתים קרובות, זהו התנ"ך השני שלו. למדתי מה אני יכולה לעשות כדי לתמוך בו ולסמוך על עצמי שאדע מתי לשאול שאלות, מתי להיות מעורבת ומתי לעצום עין. למדתי לטפל בעצמי ולטפח חמלה לעצמי – מרכיב זה היה ועודנו מרכיב קריטי. למדתי כיצד לחיות חיים יפים ומלאים בתוך מציאות זו.

למדתי איך לתת בו שוב אמון מלא. לחיות שוב. לכבד אותו. לאהוב אותו. זה אפשרי.

למדתי איך לתת בו שוב אמון מלא. לחיות שוב. לכבד אותו. לאהוב אותו. זה אפשרי.

החשש לעולם לא נעלם לחלוטין אולם לעיתים הוא דוהה והופך להיות משהו שנמצא אי שם ברקע. ולפעמים, אפילו לרגעים קצרים, אני יכולה כמעט לשכוח את כל הענין ואפילו להרגיש 'נורמלית'. כן, אלה הם חיים שלא ביקשתי לעצמי. דרך שלא היה לי עניין בה או ציפייה ללכת בה. אולם ה'חבילה' הזו שאלוהים נתן לי לא הייתה טעות. הייתה זו דרך מלאת הזדמנויות אדירות לצמיחה, מלאה בצחוק ודמעות, כאב ושמחה, גדילה והתפתחות שלעולם לא הייתי מצפה שאפשריים עבורי ושלא הייתי מוותרת עליהם בעד שום הון שבעולם.

לאחר שראיתי מקרוב את העבודה הקשה הכרוכה בתהליך הגמילה, אני מלאת יראת כבוד והתפעלות לאדם הזה ולכל אדם שלוקח את תהליך ההחלמה שלו ברצינות. יש לי הרבה כבוד למסע ההחלמה שלו. אני גאה לעמוד לצד בעלי וללכת לצידו בענווה. עברנו הרבה ביחד, העליות והמורדות של החיים. אנחנו מגדלים משפחה יהודית חזקה זה לצד זה ולא הייתי רוצה לעשות זאת עם אף אחד בעולם מלבדו.

חכמינו אמרו שלא נשפוט מישהו עד שנגיע למקומו. לעולם לא אוכל להבין את המשיכה החזקה שלו לדברים שעלולים להזיק לו מבחינה נפשית ורוחנית. זה מעבר להבנתי. לאורך השנים, כשראיתי אותו עובד כל כך קשה על ההחלמה שלו, ויתרתי על השיפוטיות שלי והחלפתי אותו בתמיכה וכבוד.

לכולנו יש את העניינים שלנו. ייתכן שיש לנו "התמכרויות" משלנו או "סמים" אחרים שאליהם אנו פונים כשאיננו נמצאים במקום הכי מזהיר מבחינה רגשית. זהו חלק מהמצב האנושי. לכולנו יש את העבודה שעלינו לעשות בשנים שהוקצבו לנו עלי אדמות. כולנו למעשה נמצאים בתהליך.

אני חושבת שהגעתי לנקודת מפנה ביום כיפור האחרון. התפללתי וביקשתי מאלוהים שיתן לי שנה נוספת. הסתכלתי על בעלי שעמד מולי, שקוע בתפילה, והתפילה שלי שינתה כיוון. אמרתי, "אלוהים, תסתכל עליו ועל הדרך הארוכה שעשה. הוא עובד על עצמו כל כך קשה. הוא לעולם לא מפסיק את המלחמה שלו ביצר הרע. יש לו שנים רבות של הצלחות והתגברות באמתחתו. הוא משרת אותך נאמנה. אלוהים, תן לי שנת חיים נוספת, לא בגלל שאני ראויה לה, אלא בגלל שהוא ראוי לאושר ולנו מגיע להיות ביחד". מעולם לא הרגשתי ביטחון כזה בכל תפילה שהתפללתי בכל ימי חיי!

לכל אותם אנשים שחיים עם הייאוש הזה אני רוצה לומר: אל תרימו ידיים. יש תקווה. היצמדו לתוכנית. האמינו בתהליך. זה עובד.

אם תשקיעו בזה, זה יכול לעבוד עבורכם.

האמינו בהתמסרות לשינוי התנהגותי וחזרה למוטב. זה אפשרי. אלוהים לעולם אינו מוותר על אף אחד וגם לנו אסור לוותר על עצמינו.

החלמה היא תהליך. היא דורשת זמן, היא דורשת סבלנות, היא דורשת את כל מה שיש לכם. יום אחד בכל פעם.