ב-30 באוקטובר 2017 התקבלה קריאה בתחנת המשטרה בדרהאם, קרוליינה הצפונית: מכונית תקועה על פסי הרכבת. בן־דודי דן לידר, סמל במשטרת דרהאם, היה בקרבת מקום והוא שעט אל עבר הזירה.

קצין המשטרה טוני פיילור, שהיה הראשון בזירה, מצא משפחה בת ארבע נפשות לכודה בתוך מכונית. התברר שהם סטו ממסלולם משום שכלב רץ פתאום אל הכביש, והם לא רצו להתנגש בו. כתוצאה, נתקע הציר הקדמי של הרכב על המסילה. פיילור, ששמע את הרכבת קרבה ואת צופריה המייללים, הצליח להוציא שלשה מן הנוסעים, אבל הנהג, משותק בעל רגל אחת בלבד, היה לכוד.

בדרכו למקום התברר לבן־דודי שהרכבת המדוברת נשאה חומרים מסוכנים, ושבקצב ההתקדמות שלה היא לא צפויה לעצור בזמן. הוא וטוני קיבלו הוראה חד משמעית לעזוב את האזור בשל הסכנה הנשקפת מן הכימיקלים ברכבת, להציל את עצמם ואת בני המשפחה שחולצו.

אבל זה לא מה שקרה.

בן־דודי רץ ישר לעבר הקצין פיילור. יחד ניסו השניים בכל כוחם לשלוף את האיש מן הרכב. הם היו מוכנים לגרוע מכל. בראיון לאחר מכן סיפר בן־הדוד שלי, "לא אמרנו מילה אחד לשני. כל שידענו הוא שיש כאן משימה, ושזו המשימה שלנו. עלינו להרחיק את הבחור הזה מן המסילה ומן המכונית מהר - לפני שיקרה הנורא מכל. התפקיד שלנו הוא לוודא שכולם־כולם נשארים בחיים".

הם הצליחו למשוך אותו החוצה ולהביאו למרחק סביר, רגע לפני שהרכבת בלמה במרחק חמשה־עשר מטרים מהם. נהג הרכבת אמר להם שמדובר היה בנס גמור. בעשרות שנותיו כנהג רכבת מעולם לא הצליח לבלום במהירות רבה כל כך.

מאז ומעולם הערצתי את בן־דודי. כבר מגיל צעיר גילם תכונות של מנהיגות וגבורה. אבל האירוע הזה גרם לי לתהות: איך הייתי אני מגיב במצב חירום? האם הייתי מוכן לסכן את חיי כדי לעזור לאדם אחר בסכנה? בשעת משבר - האם הייתי הגיבור או הצופה מן הצד?

יהי רצון שלעולם לא נמצא עצמנו לכודים על המסילה כשרכבת עושה דרכה לעברנו, אבל השאלה אם להיות גיבור או צופה מהצד, יש לה השלכה אמיתית מאד על חיינו, כמעט בכל יום.

בבית הכנסת שלנו נערך לא מזמן ראיון עם צור גולדין, אחיו של הדר גולדין ז"ל. הראיון עסק כמובן בהדר ובמאמצים להביאו לקבר ישראל, אבל לא רק. צור גולדין הינו פעיל במיזם חשוב שנקרא "צופים שמתערבים" ("בייסטאנדר ישראל"). המיזם שואף לכונן תנועה של אנשים שמחוייבים שלא לעמוד מן הצד כשהם נתקלים בהתעללות, הטרדות, בריוֹנוּת או כל עוולה אחרת. התנועה קוראת לאנשים כמוני וכמוכם להתנתק משולי החיים, לנקוט יוזמה, לקחת אחריות ולהפוך להיות גיבורי־היומיום.

לדוגמה: מגיל צעיר אנחנו מחנכים את ילדינו נגד בריונות. אנו מלמדים אותם שאם הם רואים משהו שגורם להם חוסר נוחות, עליהם לספר למורה או לנו. אנחנו מלמדים אותם שלצופה מן הצד - לכל אדם שנתקל בבריונות - יש את הפוטנציאל לחולל שינוי חיובי בכך שיהפוך ל"מתערב". "מתערב" הוא אדם שרואה עוולה ומתערב: הוא מפריע, גוער, קוטע את מעשה הבריונות. אנחנו מראים לילדים שלנו שאפילו התערבות של אדם אחד יכולה לחולל שינוי גדול בחיי מי שמציקים לו. צופים־מן־הצד הם פאסיביים; מתערבים הם גיבורים.

כמבוגרים, כמה פעמים עמדנו עם קבוצת חברים או עמיתים במשרד שלנו שביקרו או לגלגו על מישהו? כמה פעמים דיברנו בשליליות ובציניות על מנהיגי קהילה, על מוסדות, על מדיניוּת שאינה לרוחנו? באיזו תדירות אנו נחשפים לשפה מכפישה ומשפילה? לשיח שפוגע באחרים? זה קורה כל הזמן בקבוצות־ווטסאפ, בהמתנה לאסוף את הילדים מבתי־הספר, בחצר האחורית שלנו, מחוץ לבית־הכנסת. ואחר־כך אנו מתפלאים כשלא מזמינים את הילד למסיבת יום ההולדת... אנו עצמנו הרי לא מפסיקים ללחשש על האדם הזה ועל האדם האחר.

מוטל עלינו להיות המבוגר שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יצמחו להיות. עלינו לייצג בחיי היומיום שלנו את אצילות הנפש ואת נדיבות הרוח שאנחנו רוצים לראות אצל ילדינו ואצל זולתנו.

לא צריכים לסכן את חיינו או לקפוץ תחת קרקושי רכבת נוסעת כדי להיות גיבורים. אבל עלינו להיות מוכנים שלא להסתכל לצד השני, כשיש בכוחנו לחולל שינוי בחיי הזולת.

המעבר מֵעֶמְדַת צופה־מן־הצד לְעֶמְדַת הגיבור אינו שמור לשוטרים או לאירועים מכוננים; הוא מזדמן על בסיס יומי. האופן שבו אנו מדברים, הטון שבו אנו מותחים ביקורת, הגישה שלנו לדעות פוליטיות שונות משלנו ולאנשים בעלי תפיסה שונה משלנו - כל אלה הן בחירות בעלות השלכות משמעותיות על החיים.

עלינו להשיב רק על שאלה אחת פשוטה: האם אנחנו צופים־מן־הצד או שאנו מוכנים להפוך לגיבורי היומיום?

הרב פיליפ מוסקוביץ הוא רב עמית בבית הכנסת של בוקה־רטון, פלורידה