הדבר הראשון שעשיתי אחרי שעברנו דירה, עוד לפני שפרקנו ארגזים, היה לחפש מנקה. הזהירו אותי מראש שקשה עד בלתי אפשרי למצוא מנקות באזור שלנו, ואם כבר מוצאים אחת כזו – היא מלאה עד אפס מקום.

אבל התמזל מזלי, כלומר הייתה לי סייעתא דשמיא,  ופיליפינית שעברה לתומה ברחוב נלכדה על ידינו.  התברר שהיא מנקה ויש לה זמן פנוי בשבילנו.

התרגשות. לא היה אכפת לי שהיא לוקחת 55 ₪ לשעה פלוס נסיעות פלוס הפסקות פלוס מינימום שעות עבודה (כלומר לא מגיעה לפחות מ-6 שעות)– העיקר שמישהי תנקה לנו את הבית ותוריד מעלי את העול הזה (שהיווה קושי מיוחד כי הייתי בחודש תשיעי).

המנקה הגיעה פעם בשבוע, עבדה 6 שעות ואף פעם לא הייתי בטוחה אילו חדרים היא ניקתה. הבית לא היה נקי אחרי שהיא סיימה – ואני לא פרפקציוניסטית בענייני ניקיון. היא באמת פשוט לא ניקתה. ניסיתי לעקוב אחריה, להגיד לה שתנקה טוב יותר את הרהיטים או את השירותים – אבל תמיד היו לה תירוצים ותמיד היא לא הרגישה טוב והייתה חלשה ולא יכלה להזיז דברים או להתכופף, ותמיד לפני שהגיעו אורחים או אחרי חגים היא הבריזה לי להודיע.

"למה את ממשיכה להעסיק אותה?", בעלי שאל יום אחד אחרי שנפרדתי בתסכול מ-360" .₪ את לא מרוצה,  הבית לא נקי כמו שאת אוהבת ואנחנו גם משלמים לה יותר מהרגיל".

"כי אין מישהי אחרת", נאנחתי בייאוש.

"הייתי שמחה להיפטר ממנה אבל זה עדיף מכלום, אתה מבין שיש לנו נס שבכלל השגנו אותה?"

וככה משכתי עוד כמה חודשים של קיטורים, תסכולים ותחושה שאין בלתה. פחדתי להגיד לה שלום, פחדתי שלא אמצא מישהי אחרת, שמנקה אחרת תעלה לי הרבה יותר.

חששתי משינוי. הו, כמה ששינויים הם דבר מפחיד.

יום אחד הפרינססה הגיעה ואמרה שמהיום היא לוקחת 60 ₪ לשעה. אז נשברתי. הרגשתי שלכל תעלול יש גבול ואני לא מוכנה להמשיך אפילו עוד פעם אחת בצורה הזו.

הודעתי לה שזה לא מתאים לי ותודה רבה וכל טוב.

אחרי שהיא הלכה הרגשתי הקלה.

הרמתי טלפון לכמה חברות, שלחתי מיילים לעוד כמה ותוך חצי שעה הייתה לי רשימה של 5 מנקות, כולן לוקחות 50לשעה ולא גובות נסיעות.  למחרת הגיעה אחת מהן. אחרי 3 שעות עבודה הבית היה מבריק.

הייתי בהלם. הסתובבתי בין החדרים והם היו מסודרים ומדיפים ניחוח עדין של נוזל רצפות ואקונומיקה. לא האמנתי שזה אפשרי, שבזבזתי מאות שקלים וכמויות של אנרגיה בזמן שיכולתי אחרת.

מאז, בכל פעם שהמנקה מגיעה, אני מחייכת. מחייכת כי אני שמחה שהבית יהיה נקי, וגם כי אני אסירת תודה על ההזדמנות שאילצה אותי לעשות שינוי וגרמה לשיפור איכות החיים שלי.

קשה לנו עם שינויים, עד כדי כך שאנחנו מוכנים להישאר במערכות יחסים בעייתיות, בעבודה ששואבת מאיתנו יותר מדי אנרגיה או בקשר עם אנשים שלא עושים לנו טוב. קשה לנו להגיד: "עד כאן! אנחנו לא מוכנים יותר להמשיך כך!" ואנחנו מעדיפים להישאר כבולים לצורת חיים מוכרת, גם אם היא לא נעימה או אפילו הרסנית. אנחנו מעדיפים את המוכר גם אם הוא כואב, וזה חבל. אנחנו מפספסים כל כך הרבה. במקום שיכאב לנו פעם אחת ברגע של השינוי – אנחנו מושכים את הכאב עוד ועוד.

בואו ניקח את הצעד הקטן הראשון לקראת שינוי! נשמח כל כך כשנרגיש את השיפור המיידי.

דיתי ויינשטיין עורכת מגזין דיגיטלי לנשים "הפסקת קפה".

להרשמה חינם: http://newsletter.hafsakatcaffe.co.il/