רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מסעות רוחניים

הבלרינה מאושוויץ

י״א בתשרי ה׳תשפ״א י״א בתשרי ה׳תשפ״א 29/09/2020 | מאת רונדה רובינזון

ד"ר אדית אגר מציעה מפתחות שיסייעו לנו לשחרר את עצמנו מהכלא של מוחנו

היא בת שש בערך, מתענגת על החוזק של גופה, גמישותו וחינניותו – ויורדת לשפגט מלא. המורה לבלט של אדית אגר מוחא כפיים בשמחה ואז מרים אותה מהקרקע ומניף אותה מעל ראשו.

"אדית'קה", הוא אומר, "כל האקסטזה בחיים שלך תגיע מבפנים". הרקדנית הצעירה תזכור מילים אלה ומילים דומות שאמרה לה אמה שנים לאחר מכן, בעומדה פנים מול פנים עם ד"ר יוזף מנגלה, מלאך המוות הידוע לשמצה, באושוויץ.

שלוש אחיות: מגדה, אדי וקלרה

אדי אגר, הצעירה מבין 3 בנות, גדלה בקאסה, הונגריה, אחת הקהילות היהודיות הגדולות באירופה, שהפכה בהמשך לקושיצה עם הקמת צ'כוסלובקיה. אמה הבהירה לה שהיא לעולם לא תהיה יפה כמו מגדה, אחותה הגדולה. קלרה, האחות האמצעית הייתה עילוי בנגינה בכינור וזכתה להיות הבת המוכשרת – היא הייתה הילדה היהודייה היחידה שהתקבלה לקונסרבטוריון למוסיקה בבודפשט. לאדי היה שכל.

ליל הסדר האחרון

בליל הסדר עם משפחתה, אדי בת ה- 16 שואלת את ארבע הקושיות. בסוף הארוחה, אביה בוכה ומנשק את מגדה ואדי על מצחן. קלרה, שהוזהרה מראש, נשארה בבודפשט. באמצע הלילה הלמו חיילים גרמנים על דלתם, הסתערו לתוך חדר השינה וגירשו את המשפחה כולה למפעל לבנים יחד עם יהודים נוספים. אדי לובשת שמלת משי כחולה עם קשתות. מותר להם לקחת מזוודה אחת לארבעה אנשים.

שבועות לאחר מכן, בקרון רכבת צפוף וחשוך שפניו מועדות לאושוויץ, אמה של אדי אומרת לה, "אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים. אנחנו לא יודעים מה עומד לקרות. זכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שיש בראש שלך".

כשנפתחת דלת קרון הבקר במאי 1944, שלט שמכריז "העבודה משחררת" מקבל את פניהם של יהודי קושיצה. הנאצים מפרידים אותם לטורים של נשים וגברים. אדי לא קולטת שהיא לעולם לא תראה שוב את אביה. מנגלה פוקד על אמה ללכת שמאלה. "את תראי את אמא שלך בקרוב. היא רק הולכת להתקלח", הוא אומר בטון מבשר רעות.

"זכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שיש לך בראש".

קאפו מנתצת בקור את תקוותיה של אגר. היא מצביעה על העשן הבוקע מהארובות המרוחקות ואומרת, "אמא שלך שם".

בעודה לוטשת עיניים בארובה שמעל הבניין אליו נכנסה אמם, מנסה אחותה מגדה להרגיעה: "הנשמה לא מתה לעולם".

אף אחד לא יכול לקחת ממך את המחשבות שלך

"כל יום שמעתי שלא אצא מזה בחיים", נזכרת אגר לאחרונה בהרצאה בזום שהתקיימה בחסות בית חב"ד באטלנטה. כשחוסר התקווה הציף אותה, היא חשבה על מילותיה של אמה בשעה שהצטופפו יחד בקרון הבקר החשוך והדחוס. "אף אחד לא יכול לקחת ממך את מה שיש בראש שלך".

היא חשבה על החבר שלה ועל הפיקניקים שערכו על שפת הנהר, דמיינה את העתיד שתכננו לעצמם. היא התמקדה בלעזור לאחותה מגדה לשרוד את הגיהינום שבו מצאו את עצמן.

אגר נצטוותה לבדר את מנגלה במופע בלט ודמיינה את עצמה רוקדת מול קהל מעריץ בבית האופרה של בודפשט. באורח פלא, היא הצליחה להסתכל על הרוצח המיומן שמולה בתור אסיר מעורר רחמים, קורבן של בחירותיו המרושעות. היא הייתה חופשייה בתוך ראשה, מה שהוא לעולם לא יוכל להיות. ההופעה שלה הרוויחה עבורה כיכר לחם – אותה חלקה עם מגדה וחבריהן לצריף, מחווה שתציל את חייה בהמשך. הם הרימו אותה כשמעדה ונפלה בצעדת המוות לתת-מחנה של מאוטהאוזן, חלשה מכדי ללכת.

אדית ובלה

ב- 1945, מצאו אותה חיילים אמריקאים שוכבת ביער האוסטרי, בקושי חיה, מתחת לערמת גופות, עם גב שבור, חולה בטיפוס, דלקת ריאות ודלקת קרום הריאה. בתום שנה של החלמה, היא נישאה לבלה אגר - יהודי הונגרי שפגשה בבית החולים לשחפת בהרי טטרה – והפכה לאם. ריפוי הנפש שלה, לעומת זאת, יימשך זמן רב יותר. ריפוי זה הפך להיות הייעוד והתשוקה שלה לאחר שהתיישבו בארצות הברית.

באושוויץ לא היה פרוזאק

בספרה הראשון, הבחירה, אותו כתבה בגיל 90, גוללה ד"ר אדית אגר את סיפור חייה לפני השואה, כשהתאמנה לקראת האולימפיאדה כמתעמלת, ואחרי המלחמה, כשגידלה משפחה, הלכה לאוניברסיטה ועשתה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית. הסבתא-רבא הנמרצת מנהלת קליניקה פעילה וכן משמשת כחברת סגל באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו. בנוסף היא משמשת כיועצת לצבא ארצות הברית ולצי בכל הקשור לבניית חוסן וטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומטית.

אגר זכתה להיקרא "עדות לחוסנה של הרוח האנושית ולכוחה של הבחירה בחיינו".

"הסיפור שלה שינה אותי לעד", אומרת אופרה וינפרי.

ספרה החדש של אגר, The Gift: 12 Lessons to Save Your Life, שיצא לאור בספטמבר, משמש כמדריך מעשי לריפוי שהיא עברה בחייה ולריפוי שעזרה למטופלים לעבור במסגרת עבודתה הקלינית.

בכל פרק היא חוקרת היבט נוסף של הכלא שאנו יוצרים במוחנו, ומסיימת אותו עם המפתחות ליציאה לחופשי.

לדוגמה, בפרק "באושוויץ לא היה פרוזאק", היא מזכירה לקוראים שההיפך מדיכאון הוא ביטוי. היא מעודדת אותנו להרגיש, כדי שנוכל להחלים. כדבריה, "מה שיוצא החוצה לא גורם לכם לחלות; מה שנשאר בפנים כן".

שם הפרק מבוסס על שיחה עם אחד ממטופליה, רופא שהיה מכור לתרופות מרשם. הוא אמר לה שבסוף השתחרר מההתמכרות כשהבין כי באושוויץ לא היה פרוזאק – לא הייתה שום דרך לטשטש את הרגשות, להקהות את התחושות, לשכוח את כאב הרעב, העינויים והמוות המאיים לתבוע את חיי האדם בכל רגע ורגע.

אל תקראו לי שרינק, תקראו לי "סטרץ'"

בראיון בלעדי ל- Aish.com, אגר מתבדחת: "אני אומרת לאנשים, 'אל תקראו לי שרינק (שם סלנג למטפלת או פסיכולוגית שמשמעותו גם "להקטין"), תקראו לי סטרץ' (שמשמעותו למתוח)''. אני מותחת את גבולות אזור הנוחות של אנשים. אני מבקשת מכם להתייצב מול כל הפחדים שלכם, כיוון שפחד ואהבה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת".

הבלרינה בגובה 1.50 מ' בעלת העיניים הנוצצות והפנים הקורנות פועלת לפי העצה שלה עצמה. "במשך שנים רבות היו לי בעיות קשות עם כעס", היא מודה. "סליחה היא שחרור, ולא יכולתי לשחרר עד שלא נתתי לעצמי רשות להרגיש ולבטא את הזעם שלי. לבסוף ביקשתי מהמטפל שלי שיישב עליי, שיחזיק אותי כדי שיהיה לי כוח לדחוף נגדו, כדי שאוכל לשחרר מתוכי זעקה קדומה".

"הכלא הגרוע ביותר הוא לא זה שהנאצים כאלו אותי בתוכו. הכלא הגרוע ביותר הוא הכלא שבניתי לעצמי".

בעולמה של אגר, לא תיתכן סליחה ללא זעם. לא משנה מהו הדבר שכולא את נפשנו, עלינו לעבור בגיא צלמוות ולא להיתקע שם. היא מסבירה: "סליחה היא מתנה שאנו מעניקים לעצמנו, ולא מאפשרים לעבר לשלוט בחיינו. אמנם הסבל הוא בלתי נמנע ואוניברסלי, אך אנו תמיד יכולים לבחור כיצד להגיב... אנו יכולים לבחור להיות הסוהרים של עצמנו, או שאנחנו יכולים לבחור להיות חופשיים".

היא ממשיכה: "זה אולי ייראה לא בסדר לקרוא למשהו שהגיע ממחנות המוות בשם מתנה. אני כאן לומר לכם שהכלא הגרוע ביותר הוא לא זה שהנאצים כאלו אותי בתוכו. הכלא הגרוע ביותר הוא הכלא שבניתי לעצמי".

לרקוד מול מנגלה

באופן מפתיע, מספרת אגר שהיא מצאה את אלוהים באושוויץ. "אלוהים היה איתי. אני מסתכלת על אושוויץ בתור הזדמנות לגלות את הכוחות הפנימיים שלי ולהפוך להיות קרובה יותר ויותר לאלוהים".

הפסיכולוגית האלגנטית נותנת לאלוהים את הקרדיט על כך שהשנאה שלה הפכה לרחמים, על כך שהיא חשה צער על השומרים והסתכלה עליהם בתור האסירים האמיתיים. "הם נולדו להיות יפים, לחוות שמחה, אהבה ותשוקה לחיים. אולם לימדו אותם לראות את היהודים בתור הסרטן בחברה".

עשרות שנים לאחר מכן, בלרינה אחרת חיזקה את נקודת המבט של אגר. ב- 4 במאי, 2019, ביום השנה ה- 74 לשחרורה וביום הזיכרון הלאומי בהולנד, הרצתה אגר בבית אנה פרנק באמסטרדם. לאחר מכן היא צפתה באיגונה דה ג'ונג, הפרימה בלרינה של להקת הבלט הלאומית של הולנד, מבצעת יצירה בהשראת הלילה הראשון של אגר באושוויץ, שבו רקדה לפני מנגלה.

אגר תיארה זאת כאחת החוויות המרגשות ביותר בחייה. היא הייתה מלאת התפעלות מהתיאור של היופי וההתעלות – בלב הגיהינום. מנגלה נראה כמו רוח רפאים רעבה, עצוב וריקני, לכוד בתוך הצורך העז שלו בכוח ושליטה.

מקבלת פרחים מאיגונה דה ג'ונג

בסוף ההופעה, ירדה דה ג'ונג מהבמה וניגשה ישירות לאגר. עם דמעות בעיניה, חיבקה הבלרינה את ניצולת השואה והגישה לה זר פרחים ענק. הקהל שאג מהתרגשות ונעמד על רגליו במחיאות כפיים סוערות.

אגר המשיכה לרקוד כל חייה, והיא שמחה להדגים את הנפת הרגל באוויר מימיה כרקדנית בלט לאחר הרצאותיה. ב- 29 בספטמבר היא תחגוג את יום הולדתה ה- 93. "לא אפרוש לעולם", היא מכריזה. "המשמעות בחיים היא כשאפשר להביא תועלת. אני חושבת שהדרך היחידה ששרדתי בה, היא שיכולתי לתרום לאחרים".

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן