התפילות האמיתיות ביותר שאני מכירה הן לא סוג של שירה. הן לא זורמות, הן לא מתנגנות בלחן מתוק של שמחה והתפעמות והכרת תודה. אין להן חרוזים, אליטרציה או מטאפורות. התפילות הכי אמיתיות שאני מכירה הן לא יפות במיוחד.

התפילות האמיתיות ביותר שאני מכירה הן מרופטות ומיוזעות, עם אותיות מרוחות, מקומטות ומלאות כתמי ידיים, דחופות וחוזרות על עצמן. הן זעקה חנוקה, יללה של תינוק בלילה, שמבקשת: החזיקו אותי, האכילו אותי, אהבו אותי.

התפילות האמיתיות ביותר הן אלה שמאלצות אותנו להסתכל פנימה לתוכנו, לתוך הפינות האפלות שאיננו אוהבים לראות, למקומות שאנו רק לעיתים נדירות מכירים בקיומם. הן נסדקות באמצע, כשהקול הופך להתייפחות. התפילות האמיתיות מתחילות כשאנו מסירים לבסוף את הפסאדה של מסוגלות ועצמאות ומכירים בכך שאנחנו לא יכולים. לא יכולים להסתדר. לא יכולים להתמודד. לא יכולים לתקן.

התפילה האמיתית ביותר היא הודאה בכך שאנו קטנים, נזקקים ומפוחדים. הן מוצעות כמו יד של ילד – מושטות, נאחזות, לוחצות חזק. הכאב מניע אותנו לתת אמון, מתוך חוסר אונים וכמיהה. התפילות האמיתיות ביותר אומרות, אני צריך. אני לא יכול. בבקשה תעזור לי. אתה תקוותי היחידה. בבקשה. בבקשה. בבקשה.

אני לא ממש אוהבת את סוג התפילות הזה. נגרם לי אי-נוחות כשאני נאלצת להודות בחוסר היכולת שלי, בתלותיות שלי. זה מאלץ אותי לדעת שאין לי מה להציע, שאין לי שום קלף מיקוח. מי רוצה להרגיש כל כך קטן?

אבל אז אני חושבת על ילדיי הקטנים, כשהם נותנים לי מתנות. מחקים משומשים, מדבקות שלא נדבקות. הם מרימים אותן אליי ופניהם אומרות, קבלי את מתנתי הצנועה, את הפרח הנבול הזה, את הציור הדהוי והמקומט הזה. קבלי אותן באהבה, כיוון שזה כל מה שאני מסוגל לו. זה כל מה שאני יכול להציע. אבל זה כל מה שיש לי וזה צריך להיות מספיק טוב.

כשאני מתפללת, אולי אני אותה ילדה, שאין לה מה להציע לאחד שיש לו הכל, ומקווה שמתנתי תמצא חן בעיניו, כיוון שהוא אוהב אותי.

התפילה האמיתית ביותר מאלצת אותי להכיר אחת ולתמיד בכך שכל מה שיש לי בעולם הוא מערכת היחסים הזו. האמון והתקווה שאלוהים אוהב אותי, אוהב אותי באמת, כמו שהורה אוהב את הילד שלו. אפילו כשאני מרגישה אני לא ראויה לאהבה, שאני לא מושלמת ואבודה. אפילו אז הוא אוהב אותי. אפילו כשאני לא אוהבת את עצמי, הוא אוהב אותי.

ואני תוהה, איך זה אפשרי. האם האחד שמכיר את המחשבות שלי, את החלקים הקטנים והקטנוניים ביותר שבי, האם הוא יכול באמת למצוא אותי ראויה לחסדו?

ואז אני שוב חושבת על ילדיי. אני אוהבת אותם, גם כשאי אפשר לאהוב אותם. גם כשהם לא מושלמים ואבודים. ברור. אני מסתכלת עליהם ורואה שהם בתהליך, נשמות בהתהוות, ואני רוצה לעזור להם, להדריך אותם, לתת להם את מה שהם צריכים כדי לצמוח ולגדול. האם ייתכן שכך הוא רואה אותי?

אני לא חכמה, זה פחות או יותר כל מה שאני יודעת על תפילה. במקום בו הייאוש נכנע בפני התלות, כשאנו מודים לבסוף בצורך שלנו, שם אנחנו מוצאים את החיבור. וכשאנו מציעים את המתנות הקטנות שלנו מתוך אמון ואמונה, אנו מעוררים אהבה באחד שברא אותנו, שהפיח נשמה באפנו, שאוהב אותנו.

בתוך האפלה העמוקה ביותר נמצאת התפילה האמיתית ביותר, שמביאה לנו את האור.