רובנו לוקחים את הנשימה כְּמוּבֶנֶת מאליה; היא משהו שפשוט קורה מעצמו. אבל עם התקרב אלינו ראש השנה - יום סקירת השנה שחלפה - תגלה לנו ההצצה שלנו לאחור שהיא תפסה מקום נכבד בשנה המשונה הזו, תש"פ.

השנה הזו תיזכר כשנת מכונות ההנשמה עבור חולי הקורונה או מסֵכות ה'אי־נשימה' עבור כלל האוכלוסיה. השנה הזו תיזכר כשנה שבה אולצנו להאט את מירוץ החיים המוטרף שלנו ופשוט לנשום עמוק. שנה שבה - עם כל נשימה - למדנו להוריד מעט את האף, לוותר על השליטה, לקבל כל יום כמות שהוא, ולחיות קצת יותר בהווה.

לָרַבִּים אשר איבדו קרובי משפחה, חוו טראומות או ספגו נזקים ואכזבות, תיזכר שנת תש"פ כשנה מאתגרת וכואבת. אבל בעיני רבים אחרים היא תיזכר כשנה ששלפה אותם מן התרדמה העמוקה של שיגרת חיים מחזורית, נתנה להם הזדמנות לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלהם, אפשרה להם להכיר את עצמם ואת בני המשפחה שלהם קצת יותר טוב, ולימדה אותם איך לנשום באמת.

בראש השנה יש מצוה לתקוע בשופר - מצוה שמתייחדת בכך שהיא נעשית באמצעות הנשימה. תקיעת השופר מסמלת את יום הולדת האנושות, היום שבו א-לוהים נפח באפו של אדם "נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז). נשימת הא-לוהים הפיחה באדם נשמה, והיא מייצגת מאז את נשמת האדם. אין פלא אפוא שהאטה ממרוץ החיים והתמקדות בנשימה מגבירה את מודעותו של האדם לנשמת החיים שבו.

תקיעת השופר מלמדת אותנו איך לגלות את הנשמה שלנו. השופר אינו אלא מַעֲטֶפֶת חלולה, אבל הוא נוטל נשימה חולפת והופך אותה לקריאת נצחון רבת־עָצמה. כשאנחנו מרשים לעצמנו להרגיש חלולים, כשאנו מרפים מן האגו שלנו ומוותרים על תחושת השליטה המדומה שלנו, רק אז יכולים אנו לחוות עד תומהּ את המהות הרוחנית הממלאת אותנו.

על הפסוק "כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ" (ישעיה נח, א) אומר אחד מקדמוני החסידים, הרב אברהם חיים מזלוטשוב: כשאנו תופסים את עצמנו כאותו שופר שאין לו מִשֶּׁל עצמו מאום, שכל מה שיש לו הוא מה שנושפים אל תוכו, במובן הזה שאין בנו שום כוח אחר ממה שא-לוהים נותן לנו, אזי יכולים אנו לעורר את האהבה העליונה ולזכות בחסד וברחמים עצומים.

השנה הזו שחלפה עלינו לימדה אותנו לעשות בדיוק את זה. ראינו באיזו מהירות יכולים חיינו להשתנות מן הקצה אל הקצה, ובאיזו מהירות יכול העולם כולו להיזרק לכאוס. ראינו שמרבית המבנים החיצוניים שאנחנו בונים הם חלולים וחסרי כוח, כמו השופר. למדנו שבלי נשימה - בלי חיבור רוחני, בלי מערכות־יחסים משמעותיות, בלי צמיחה אישית - יכולים חיינו להפוך לריקים מאד, מהר מאד.

כשהנגיף הזה עשה את צעדיו הראשונים ברחבי העולם, והאנשים למדו ש"קורונה" פירושה כתר, דֻּבַּר על כך שהנגיף עתיד לעורר את העולם להבין עד כמה תלוי הוא במלך מלכי המלכים, עד כמה השלום הפרטי וְהַסֵּדֶר העולמי תלויים רק בו. ביהדות, השופר הוא הכלי שבאמצעותו אנו מכתירים את א-לוהים למלך עלינו - הכתרה שמצהירה על כך שכל מה שיש לנו תלוי בא-לוהים הנופח בנו חיים בכל רגע ובכל שעה.

בהביטנו אחור אל השנה שבה למדנו לשים לב אל הנשימה שלנו, השנה שבה גילינו את נְבִיבוּת הכוח שלנו ואת שבריריות השליטה שלנו, השנה שבה השתחלה המילה קורונה אל תוך שיח ארוחת הערב הביתית שלנו, אולי כדאי לנו לראות אותה - את השנה כולה - כתקיעת שופר אחת אדירה, תזכורת נהדרת של מי באמת המנהל כאן.