אין מחנך שלא מכיר את התחושה של אובדן שליטה: אתה מחכה לשקט, תלמידים ממשיכים לדבר, פתיל הסבלנות שלך נשרף ובסוף אתה מגיע לפיצוץ. כולנו מנסים להימנע מהרגעים האלו, אבל מי שיגיד לכם שהם לא קיימים, לא עמד מול כיתה בימיו.

פעם אחת חיכיתי לשקט. הפצרתי. הזהרתי. אמרתי. ובסוף...למרות הכול עדיין הגיע צחקוק מהשורה האחרונה. באופן אינסטינקטיבי החושים שלי ישר התבייתו על התלמיד שבדרך כלל מפיק את כל הרעש ואמרתי לו לפני כולם

"מרוב רצון לעשות צחוקים ודחקות עם החברים שלך, תיזהר לא להפוך לבדיחה בעצמך. ".

הרגשתי שהתגובה שלי הגיע מתוך הלב הכועס, הנפגע, נו כמה זמן מחנך יכול לחכות לשקט? והתלמיד הזה צריך לדעת שיש מחיר לתגובות שלו, אז אם הוא חשב שהוא נפל על מורה סמרטוט שיחשוב טוב ויחשוב שוב.

ראיתי שהוא החוויר. ואז גם קיבלתי דקירה בלב: מה עשיתי? איך אפשר להלבין כך פני תלמיד גם אם הוא מפריע לך? זה לא מקצועי ואסור היה לי להגיב בצורה הזו. ואז הוא אמר לי בשקט: "המורה, זה לא הייתי אני בכלל. אני לא אמרתי כרגע כלום"".

אואצ'. לא מספיק פגעתי בו סתם אלא מסתבר שזה בכלל לא היה הוא. אבל מה שכן, השגתי את השקט המיוחל. השיעור עכשיו התנהל על מי מנוחות. ובכל זאת לא מצאתי מנוח. המשכתי להסתכל על התלמיד הפגוע. מכונס בתוך עצמו. עטוף בעלבון שלו.

תתנצל! אמר לי הקול הפנימי. תעצור את השיעור ותתנצל! אבל איך אני אתנצל? אני מחנך. מחנכים לא אמורים להתנצל. או לטעות. מחנכים אמורים לשחק אותה הסגנים של אלוהים. הטעות מחוץ לבחירה החופשית שלהם. ובכל זאת למרות כל ההכחשות והחששות שלי, הקול הפנימי שדרש ממני לעצור את השיעור ולהתנצל לא נפסק.

בסוף לא יכולתי להמשיך עוד, ואמרתי לפני כולם: "תשמע, לא הייתי צריך לגעור בך לפני כולם. אני באמת מתנצל". הרגשתי מבולבל. חשוף. אבל מחיאות הכפיים של הכיתה החזירו לי את האיפוס מחדש.

בסוף השיעור הגיע אליי התלמיד ואמר לי: "תודה המורה, אני ממש מעריך את ההתנצלות שלך"

***

אנו נמצאים בימי הרחמים והסליחות. כולנו רוצים שתחול עלינו שנה טובה ומתוקה, שנהיה בריאים וחזקים, שלא נהיה בבידוד ושנשמח עם הקרובים לנו.

ידוע שאין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.

אז בואו ננסה להוריד את האגו, נקשיב לקול הפנימי ונתנצל, נבקש סליחה ממכרים וידידים ואפילו מתלמידים, ונצפה שגם בורא העולם ירחם עלינו וישלח לנו שנה פורה ומוצלחת.

ובנוסף, אין הרגשה שווה בעולם כמו זו שממלאה אותך כשאתה רואה איך הפנים העצובות של התלמיד הנפגע מתעוררות לחיים ושההתנצלות עשתה את עבודתה.

שנה טובה!