המורים הגדולים ביותר שלנו הם ילדינו. הם מלמדים אותנו איך להעריך סוגים שונים של אישיות, איך לקיים קשר בריא עם אנשים בעלי הלך־מחשבה שונה משלנו, איך להסתדר עם מגוון השילובים האפשריים של תכונות אנושיות ואיך לנווט את דרכנו במים הלא־תמיד־פשוטים האלה.

אחד השיעורים החשובים ביותר שנותנים לנו ילדינו הוא, לדעתי, החמלה: לאתגרים של אחרים, לַשוֹנוּת של אחרים, למהמורות שזימנו החיים לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות החיים.

חשבתי על כל זה כשקראתי קטע מספרה החדש של הת'ר לאנייר, גידולה של ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) על בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה למעלה, הת'ר ופיונה).

כמו שיודע כל הורה, ובפרט הורה לילד עם צרכים מיוחדים, שיפוטיות וביקורת לא חסרות שם בחוץ. אבל נדמה שהחמורה מכולן היא זו שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ'רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד עם תסמונת־דאון זהו מעשה בלתי־מוסרי, בגלל ש"מוגבלויות מנמיכות אושר ומעצימות סבל".

נניח בצד את האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח אפילו את העיוות הנוראי שלו ביחס לערך העצום שבחיי כל אדם - מה יכולים אנחנו ללמוד מכל אחד, הדרך היחודית של כל אחד אל הצמיחה, וכן הלאה.

אותי מעניינת רק ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו של דוקינס - שהחיים נועדו איכשהו להעצים אושר ולמזער סבל. זוהי בודאות לא דרכה של היהדות. קודם כל, אושר וסבל לא סותרים אחד את השני. סבל עשוי לגרום לאדם לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי של הצמיחה הינו אושר. לא משנה כמה ננסה, לא נצליח להמנע מסבל בעולם הזה. אנחנו למדים באמצעות הסבל. אנחנו מגלים את הפוטנציאל החבוי בנו דרך הסבל.

נכון, בדרך כלל לא נבחר בסבל. אבל במקרים רבים נמצא את עצמנו אסירי תודה על האופן שבו הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו אותנו ועשו אותנו למי שהננו.

שנית, מטרת החיים אינה אושר (או המרדף אחריו). מי שחי את חייו כנדרש, מי שממלא את ימיו בדאגה לזולת, בכינונו של קשר עם אלוקים ואדם, עשוי אכן למצוא אושר בחיים, אבל האושר בשום אופן אינו מטרה בפני עצמה. חיים שהיעד העיקרי שלהם הוא העלאת מפלס האושר והימנעות מכל סבל, הם לעתים קרובות חיים דלים, חסרים את המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות את החיים לכה יקרים, ובו־זמנית לכה מאתגרים.

לאנייר מגיעה אל התובנה הזו דרך חוויית גידול בִּתהּ המיוחדת, והיא מספרת עליה יפה יותר ורהוט יותר ממני. את ההבנה הזו - שלא כדאי לרדוף אחר אושר, שלא כדאי לברוח מכל סבל, שסבל ואושר עשויים לצעוד יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה אחוז - היא זוקפת לזכותה של פיונה.

"חיים טובים", היא כותבת, "אינם אלה שהשכילו לחמוק מכל סבל, שהצליחו להגיע אל קו הגמר עם ההספד 'הלך לו בקלות', או 'הצרות כאילו דילגו עליה. כל מקום שקרבה אליו הפך לזהב'. האמונה הזאת במעלתם של חיים 'מאושרים' או נטולי־סבל - מעקרת אותנו, ממזערת אותנו, מְאַיֶּנֶת את ההיבט היפה ביותר באנושיות שלנו".

קראתי את הדברים האלה באחד מאותם ימים; הימים האלה שבהם נדמה שכל "הזדמנויות הצמיחה" האלו, בחיַי ובחיֵי היקרים לי, עוברים קצת (או הרבה) את הגבול; הימים האלה שבהם נדמה שרמת הסבל עולה, ורמת האושר משום־מה אינה עולה איתה במקביל. קראתי את הדברים והם היו לי תזכורת מבורכת למקד את תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות האלה, במקום במאמץ שהן צורכות או בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק שלה לא דיכא אותי, להפך, הוא רומם את רוחי. שאבתי השראה מן האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם מסוגלים לגלות בתוך עצמם ולחלוק עם זולתם.