בביקורי האחרון בהום־סנטר, שוטטתי בין המעברים קרוב לשעה בחיפוש אחר צינור. הוא נמצא לבסוף ב"מחלקת האמבטיה והאינסטלציה", ושחרר אותי לדרכי. לא הייתי שם לב לחוויה הזו, אלמלי היתה התחנה הבאה שלי חנות לבגדי נשים. נכנסתי לחנות, פניתי אל אחת העובדות, סיפרתי לה מה אני רוצה, וחמש דקות אחר כך כבר הייתי בדרכי הביתה. ממה נבע פער הזמן הזה?  

כמובן, הוא נבע מזה שבחנות הבגדים בקשתי עזרה. אבל למה לא עשיתי זאת בהום־סנטר? למה לא נעזרתי באחד מעשרות העובדים הנחמדים כדי למצוא את הצינור ברגע, ולצאת תוך 7 דקות?

כי בהום־סנטר אני סבור שעלי לדעת איפה למצוא את הפריט. כך שבקשת עזרה פירושה שאני חסר את היכולות שאני מצפה שיהיו לי. התוצאה: בזבוז זמן בחיפוש אחר פריט כדי להמנע מלבקש עזרה ולהרגיש חסר־יכולת. בחנות הבגדים אין לי ציפיות כאלה מעצמי, מה שהופך את בקשת העזרה לפעולה קלה וטבעית.

אבל הנה הקטע: כשמעלים את אמונות ההום־סנטר שלי על השולחן מתברר דבר אחד בוודאות גמורה: אין להן שום עוגן מציאותי. מעולם לא עבדתי בהום־סנטר, אני לא קונה צינורות סידרתי ואני מבקר בחנות הזו לעתים רחוקות. אין שום סיבה שאצליח לאתר בקלות את הפריט האמור, או כל פריט אחר. אז איך בדיוק הפכה בקשת עזרה לעדות מבישה על אודותי?

היא לא!

למעט בתודעה שלי.

הבנה בכלי־עבודה והסתדרוּת עם כלי־בנין הן חלק מן המיתוג החברתי של הגבריות (מיתוג שהתת־מודע שלי ספג ושכנע אותי באמיתותו), כך שבתודעה שלי, היכולת שלי לאתר צינור בהום־סנטר מייצגת את מעמדי כגבר. אני אמור לדעת איפה נמצאים דברים. הנחת ה"אני אמוּר" מוציאה מכלל אפשרות את בקשת העזרה. מכיון שאין אף הנחת "אני אמור" שקשורה לחיפוש פריטים בחנויות לבגדי נשים, בקשת העזרה שם היא פשוטה ומתבקשת.

כשאנחנו מבקשים עזרה

אותה דינמיקה מחשבתית פנימית מתקיימת גם בהקשר לבקשת עזרה בבעיות בחיים שעשוי אדם להתקל בהן. יש תחומים בחיים שבהם אין לאדם שום בעיה לפנות לעזרה, ויש כאלה שבהם פניה לעזרה מתפרשת אצלו כעדות לחוסר המסוגלוּת שלו. השאלה אֵילו תחומים שייכים לקבוצה הראשונה ואֵילו לשניה - משתנה כמובן לאדם לאדם, אבל אני רוצה למנות כאן רשימה של הנחות שגויות בתחום מסויים שלמרבה הצער נראה שמונעות רבים מלפנות לעזרה: בריאות הנפש.

התקוה שלי היא שבחינה מדוקדקת של חלק מן ההנחות השגויות האלה, תגרום לחלק מן הקוראים לקבל את ההחלטה הבריאה ולפנות לעזרה, במקום לשאת בנטל הזה לבדם. במקום לכלות משאבי־ענק של זמן ואנרגיה ב"שיטוט בין מעברי החיים" בתקות־סרק למצוא בהם שלוֹמוּת ומרגוע לנפש, הם יקבלו את האומץ להיוועץ באיש־מקצוע, שידריך אותם בחיפוש אחר מציאות בריאה יותר נפשית.

אמונה מספר 1: "בעיות נפש אינן לגיטימיות. כולנו סובלים קצת".

שקר! מחלת נפש היא תופעה אמיתית לגמרי, כפי שמעידים 947 עמודי המהדורה החמישית של "המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות" (ה- DSM-5) שנחים כרגע על שולחני. במחלות האלו מטפלים לא רק פסיכולוגים ואנשי מקצוע אחרים מתחום בריאות הנפש, אלא גם רופאים אמיתיים, כאלה שלמדו בבית־ספר־לרפואה (הלא הם הפסיכיאטרים). יש לנו בתי־חולים יעודיים למחלות נפש, יש לנו מחלקות פסיכיאטריות בבתי־החולים הכלליים, ואותן קופות חולים שמשלמות על קיבוע של רגל שבורה משתתפות בהוצאות הטיפול במחלות הנפש. כל זה מעיד על כך שמחלות נפש הן אמיתיות.

חוץ מזה, כל מי שאי־פעם סבל מדכאון, התמכרות, PTSD (הפרעת־דחק־פוסט־טראומטית) ועוד, יודע בדיוק כמה אמיתיות הבעיות האלה. נכון, רבים מאיתנו מכירים גרסאות מתונות של חלק מן הבעיות האלה (עצב שאינו דכאון, עצבנות שאינה חרדה, צורך כפייתי לעשות משהו שאינו התמכרות), אבל ההיכרות הזו שלנו אין בה כדי לעמעם כלל את רצינות האבחנה של המחלות עצמן. אי־יכולת לצאת מן המיטה בבוקר בשל תחושת עצבות מוחצת (דכאון), אי־יכולת לתפקד בשל תלות בחומר כלשהו או צפייה בחומרים אסורים (התמכרות), תחושה מחלחלת של עמידה על המשמר ושל סכנה מתקרבת (PTSD), ותחושות רבות אחרות - אמיתיות־עד־כאב - שמתאימות לרשימת התסמינים של אבחנות פסיכיאטריות שונות, הן גם אמיתיות וגם לגיטימיות.

עמידה בקריטריונים לאבחון הפרעה נפשית אינה שונה בעמידה בקריטריונים לאבחון מחלה פיזיולוגית.

אמונה מספר 2: " _________ לא מחייב טיפול".

אפשר למלא את החסר ב: דכאון, חרדה, חוויות טראומטיוֹת, מאניה, שימוש בחומרים, הימורים, אֵבֶל, קשיים לימודיים, בעיות בזוגיות, תחושות של ריקנות, בעיות בהערכה עצמית, ועוד רבים. הבעיה עם ההצהרה דלעיל היא המילה "מחייב". "מחייב" מעיד על "הכרח". והאמת ניתנת להיאמר - אף אחת מן הבעיות דלעיל אינה מחייבת טיפול. בדיוק כשם שאדם עם סרטן, לא חייב לפנות לאונקולוג, אדם שנעצר באשמת פשע לא חייב להפגש עם עורך־דין, ומי שמכוניתו לא מתניעה אינו חייב לבקר במוסך.

אבל אם מישהו מעוניין לטפל באחת מן הבעיות האלה, כי אז פנייה לאיש־מקצוע עשויה להתברר כיעילה במיוחד. כמו שאומרים עורכי־הדין: "זה אשר מייצג את עצמו, יש לו לקוח טיפש".

במקום לשאול "האם אני חייב טיפול?", מוטב לשאול "האם טיפול יכול לעזור?", ולזכור כל העת שאפשר לקבל החלטה מושכלת רק כשכל המידע נמצא בידינו ואפשרויות הטיפול נגישות לנו.

 אמונה מספר 3: "אני פגום, כי אני מתמודד".

דמיינו שהחבר הכי טוב שלכם מגלה לכם שהוא בדכאון קליני, שהוא נפגש עם פסיכולוג כל שבוע ושהוא נוטל תרופה נוגדת דכאון. האם כך תישמע המחשבה הראשונה שעולה לכם בראש: "אוי ואבוי! לא להאמין שהאדם הנורא־פגום הזה הוא החבר הטוב ביותר שלי!" ? מסתבר שלא. כי אתם לא באמת מאמינים שהתמודדות מעידה על פגם. אז למה, כשזה נוגע אליכם, אתם כן חושבים שזה מעיד על פגם?!

כנראה כי אתם מרגישים פגומים בלי קשר לאתגרים הנפשיים שלכם, והאתגרים האלה פשוט משמשים בעיניכם אישוש למה שחשבתם על עצמכם. הם מתאימים עם התפיסה־העצמית שלכם, אז האמונה שלכם חייבת להיות נכונה.

אפשרות נוספת היא שהמודלים לחיקוי שלכם (הורים, סבים, מורים, מנטורים) מעולם לא סיפרו לכם על ההתמודדויות שלהם עם בעיות נפשיות, ואתם הנחתם אפוא שֶׁאֵלֶה לא היו חלק מן הַסִּפֵּר שלהם. אם אלו שאתם נושאים עיניכם אליהם מעולם לא התמודדו (כך אתם מניחים בהתבסס על מידע שלא חלקו איתכם), אות הוא שהתמודדות מן הסוג הזה אינה חלק מחיי אנשים מצליחים. ההנחה שלכם שאדם מתמודד = אדם פגום נגזרה מנקודת־המבט הספקולטיבית הזו על דמויות־הוד אלו.

ואפשרות שלישית - אבל ממש לא אחרונה - היא שיש לכם תפיסה מעוותת במהות האנושיות. בן־אדם, לדעתכם, אמור להיות מושלם. אתם משוים בני־אדם לחפצים: כשם שצלחת סדוקה היא צלחת שבורה, כך אדם עשוי להיות שבור. מיהו האדם השבור? זה אשר אינו יכול לסמן וִי בכל הריבועים שמגדירים אדם שלם.

אלא שנקודת־המבט הזו על האנושיות אין לה שום אחיזה במציאות. "שלמות" - אמר פעם השחקן מייקל ג'י פוקס - "היא בעיה של אלוקים". המאבקים שלכם לא עושים אתכם פחות אנושיים; הם אלו שעושים אתכם לאדם השלם והיחודי שנועדתם להיות!

אמונה מספר 4: "טיפול לא יעזור/יעבוד".

איך אתם יודעים? ניסיתם? אם אכן, האם ניסיתם את כל סוגי הטיפול עם כל המטפלים הַמֻּכָּרִים? אם אינכם יכולים לענות בחיוב על השאלות האלה, הנה הצעה לניסוח מחדש של האמונה שלכם: "יש לי ספק אם מאמצי הטיפול שלי יתבררו כמוצדקים". הספקנות הבריאה הזו תעזור לכם לבחון בכובד־ראש את איכות הטיפול ואת מידת השינוי שהוא מחיל בכם. תוכלו להעריך את הדינמיקה ביניכם ובין המטפל, את צורת הטיפול, ואת המידה שבה השילוב של אלו פועל לטובתכם. אם זיהיתם תוצאות חיוביות כי אז הרווחתם מן ההתנסות. אם לא - עומדת בפניכם האפשרות לפנות למטפל אחר, לסוג טיפול אחר, או פשוט לחזור למצב שבו הייתם לפני שיצאתם למסע ההתנסות הזה. לנסות משהו אין פירושו להתקע איתו לנצח. מוטב להעריך על־ידי עיסוק בדבר, מאשר להכליל בעיניים עצומות על־ידי המנעות מן הדבר.