הבשורה נחתה עלינו כרעם ביום סגריר. בת ה-3 שלי חיובית לקורונה. במעון שלה התגלו מספר נשאים של קורונה, אף אחד מהם לא מהכיתה שלה. קיבלנו הנחיה להיבדק ליתר בטחון. ציפינו (וקוינו) לתוצאה שלילית, כי הרי הבדיקה היא רק ליתר בטחון, לא? ובכן, התבדינו. יצאנו חיובי!

ההרגשה מבלבלת - משפחה שלמה נכנסת לבידוד לתקופה הקרובה. מה גם שזה הרגיש כל כך לא הוגן! תמיד הקפדנו על ההנחיות, המסכות כיסו את האף, לא ביקרנו אף אחד, מיעטנו במגע עם מי שלא מהמשפחה הגרעינית, ואפילו הילדים התרגלו לשטוף ידים עם סבון עם שירת "יונתן הקטן" (משך זמן של למעלה מ-20 שניות בקצב רגיל). ובכל זאת דוקא אנחנו נדבקנו?!

הנה כמה תובנות מבידוד משפחתי בצל הקורונה:

1) אחרי תחושת האכזבה הראשונית שלמרות השמירה על ההנחיות, הקורונה באה לביקור אצלנו בבית, עשיתי סוויץ' וחשבתי: נכון, ההקפדה לא הועילה לנו שלא נידבק, אבל מי יודע כמה אנשים ניצלו מהדבקה בזכות הזהירות שלנו?.

2) לא נעים לבקש טובות מאחרים. אבל בתקופה הזו, כשאפילו לצאת למכולת אי אפשר חייבים להסתמך על עזרה מבחוץ. מה שהדהים אותי הוא כמה אנשים מציעים עזרה, ובאיזה מאור פנים הם עושים את זה. חבר שביקשתי ממנו לעשות לנו קצת קניות אפילו התלונן שהרשימה קצרה מדי...

3) זו כבר קלישאה, אבל היא עדיין נכונה. הקורונה הביאה לזמן איכות משפחתי נדיר. דברים כמו ארוחות צהריים משפחתיות בסתם יום של חול או הורים עם פניות להקשיב ולשחק עם הילדים ושלא מנסים רק להיפטר מהם נעשו דבר שבשגרה בתקופת הבידוד.

4) רצינות ועצב זה לא אותו דבר! לפעמים יש תחושה שאם לוקחים משהו ברצינות זה מכביד ומעיק וגורם לעצב. אולי אנשים חוששים שאם הם ייקחו את הקורונה וההגבלות שבאו בעקבותיה ברצינות, הדבר יעכיר את שמחת החיים שלהם. האמת היא שזה ממש לא נכון. אם לוקחים משהו ברצינות אבל בלי ציניות, אפשר לשמור על אופטימיות. לעשות מה שצריך ולהרגיש טוב עם זה. עקרון זה תקף בהרבה תחומים. אולי אנו מהססים להתקדם ולצמוח מבחינה אישית, אנו מרגישים שהתוצאה תהיה דיכדוך ומרה שחורה. ממש לא! מי שמתקדם וצומח רוחנית מעשיר את הנפש שלו, והחיים שלו נעשים רגועים ושמחים יותר.

אה, ועוד משהו, עוד לפני הבידוד שמתי לב שחיוך אמיתי אפשר לראות אפילו מבעד למסיכה!

בריאות לכולם!