הנה ההסבר:

השבוע היינו צריכים לחתום, יחד עם בני משפחה, על חוזה בירושלים. כשהכנסנו את הכתובת של החברה לווייז, הוא הוביל אותנו למאה שערים. אמרתי לבעלי שזו בטח טעות.

במשרד המעוצב עובדים המנכ"ל יעקב שישא, יחד עם אחיו משה וגבריאל. כולם בגרביים לבנים, מכנסיים שחורים באורך הברך, פאות מסולסלות ארוכות, משקפיים מרובעים מיושנים, חולצה לבנה ועליה וסט מפוספס בשחור־לבן וכיפה לבנה עם פונפון. לוק מלא של חסידי תולדות אהרן.

בזמן שאחת המזכירות הכניסה כמה תיקונים בחוזה, הם התפנו להסביר את מה שמבחינתם לא דורש שום הסבר: "נעים מאוד, אנחנו זה מאה שערים, לא פחות מכל מה שמספרים לכם. אנחנו הולכים לבושים ככה, אגב, לכל מקום. גם לפגישות עבודה בתל־אביב וברמת־גן".

"פעם אחת בלבד", סיפר גבריאל, "החלפתי קצת את הלבוש, וראיתי איך מי שעבד איתי מתחיל לכבד אותי פחות. אנשים רוצים לעבוד עם אדם ישר, לא עם מי שמתחפש ומשחק אותה מישהו אחר".

החברה שלהם מנהלת ומשכירה כ־300 דירות ברחבי ירושלים, והם מספרים שהקורונה הקפיצה קדימה את כל התחום: "דברים שלקחו פעם שנה מול עיריות, תאגידי מים, גז, חשמל — פתאום גילו שאפשר לעבוד און־ליין ולא צריך להגיע. שרק לא נחזור אחר כך אחורה".

כמה שעות אחר כך התפוצצה סערת עפר שלח. הראיון הגנוז והמביך דלף החוצה. חבר הכנסת הבכיר של "יש עתיד" צורח על שני עיתונאים חרדים צעירים ומעודכנים ששואלים אותו שאלות קשות.

חשבתי לעצמי שהוא בטח לא היה מדבר כך אל מגישה ממוצא אתיופי, אל מגיש ערבי, אל אף אחד אחר. אבל מול שתי כיפות שחורות (וזה מה שהוא ראה מולו, לא אנשים אלא כיפות) הוא יכול לאיים שהוא ייגש לבוסים שלהם, כי מי הם בכלל, שני הפולשים הזרים האלה לתקשורת, שהיא נחלה שלו ושל לפיד. דווקא המפלגה שכאילו אכפת לה נורא שחרדים ישתלבו בשוק העבודה, לא מסוגלת להתמודד איתם כשהם עולים למגרש.

זו הייתה התחושה הראשונית שלי כלפי מופע האימים של שלח, אבל אז עצרתי. במקום לתקוף, צריך לחפש את עפר שלח הקטן שבתוכנו. כמה רגעים קודם, איזה יחס אני נתתי לאחים שישא? האם לא התפלאתי שהם יצאו מהשטאנץ שבו אני רגילה לתייג אנשים שנראים כמוהם? האם לא הרמתי גבה כשגיליתי שהם מנהלים חברה צומחת שיש בה כבר 35 עובדים, במקום להתקוטט עם שוטרים, בפוזה שבה אנחנו בדרך כלל רואים אותם? נכון, לא צרחתי עליהם, להפך, אבל זה משהו ששלח, אני וכולנו צריכים לתרגל בנפש — מישהו הזיז את השטריימל שלי.

מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות".