הנכדים שלי שיחקו ב"בית ספר" לאחרונה, כשהגדולה לימדה את הקטנה שיעור מתוך פרקי אבות. בפרץ של יצירתיות ובניסיון להיות אותנטית, היא לקחה כמה לוחות מגנטיים ובנתה מהם לוח. "תעמדי מול אחותך כשאת מלמדת אותה,", הציע חתני. "אני לא צריכה", היא ענתה. "אני עושה את זה דרך הזום". וכך הילדים שלנו מתאימים את עצמם ומסתגלים ויוצרים את הנורמה החדשה שלהם.

לא אכנס לדיון שלם על מצב הלמידה המקוונת בימינו – במקום זאת, אני רוצה להתמקד ביכולת שלנו להסתגל, לטוב ואולי גם לרע.

השאלה היא האם כל יכולות ההסתגלות שלנו מובילות אותנו לכיוונים חיוביים? בעלי קרא פעם סיפור על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל. מתוך הכרה בכך שנוכחותו של האל מרחפת מעל בית שיש בו שלום בית – מדי יום כשהיה שב לביתו, הוא היה עוצר לפני הדלת ומיישר את העניבה שלו לפני שנכנס – כדי לקבל את פניהם של אשתו ושל האל בכבוד הראוי. בעלי מאוד התרשם מהסיפור ונהג לעשות את אותו הדבר. בתגובה, גם אני השתדלתי לעשות מחוות דומות מבחינת הלבוש וכן להניח את הטלפון ולהעלות חיוך על פניי (ברמות שונות של הצלחה). שנינו היינו מודעים לכך שהאיחוד המחודש שלנו בסוף היום צריך להיות מיוחד, משהו שאנו מגיעים אליו מתוך התחשבות ומודעות.

עיקרון זה תקף בין אם שני הצדדים עובדים מחוץ לבית או רק אחד מהם. אבל מה אם שני הצדדים עובדים בבית? מה אם, כפי שקורה בימים אלה, שנינו נמצאים זה בחברת זה 24/7, פשוטו כמשמעו? איפה ההתאמה של הרגע האחרון לפני הכניסה לבית, של העלאת החיוך על הפנים, של שיפור מצב הרוח כדי לברך את בן או בת הזוג שלנו? ללא אותה הפוגה של שהייה מחוץ לבית, אנו נותרים בבלבול. כיצד נוכל להכניס חיות וחידוש למערכת היחסים שלנו, כשאנו נמצאים זה בחברתו של זה ללא הפסקה? האם עדיין נטרח "ליישר את העניבה" או שמעצם הניסיון להסתגל, אימצנו לעצמנו גישה אגבית מדי?

כבר כתבתי בעבר על סוג הלבוש שכדאי ללבוש בבית בנוכחות בן-הזוג (רמז- מדובר במשהו אחר מלבד פיג'מה!), אבל עכשיו אני מדברת על גישה והתנהלות. אם אנו חושבים שעצם המאמץ להתלבש הוא קשה (אל תחשבו שאני לא מבינה. ביום שישי, עד שהתקלחתי והתלבשתי – אחרי ספורט ובישולים- השעה הייתה 14:30!), אז ברור שהניסיון לרומם את מצב הרוח, לא רק לרגע אחד כשאנחנו נפגשים אחרי יום ארוך, אלא בכל רגע לאורך כל היום – הוא אתגר לא פשוט כלל.

אוקיי, נכון שאם אנחנו עובדים אנחנו לא באמת ביחד כל רגע ורגע. יש לנו פגישות נפרדות, שיחות טלפון נפרדות, משימות כתיבה נפרדות וזמני למידה שונים. ולמעשה, יש לנו מזל גדול שלכל אחד מאיתנו יש מרחב נפרד לעשות זאת. אבל מה אם זה לא כך? וגם אם יש מרחב מקום, כשיש פסק-זמן מפגישות הזום השונות, כולנו נמצאים זה בחברת זה הרבה יותר. כיצד נוכל לשמר את המיוחדות של הקשר? ואם זה נדמה לכם רף גבוה מדי (!) כיצד נוכל לפחות להתייחס זה לזה בכבוד ובהגינות הראויים – כשאנו למעשה רואים זה את זה נון סטופ?

זוהי מטלה נוספת בעולם מלא באתגרים חדשים רבים, אולם אני סבורה שיש משהו שעלינו להתמודד עמו, אם ברצוננו לצאת מהמצב הזה כשהנישואין שלנו שלמים וללא פגע, ואולי אפילו טובים יותר. למרות כל האתגרים של ימים אלה, זוהי מערכת יחסים אחת שאיננו רוצים שתתווסף למניין קורבנות הקורונה. ופירוש הדבר שעלינו להוסיף עוד תחום אחריות לרשימה שלנו.

עדיף לתת לבית להיות קצת פחות נקי וקצת פחות מסודר (אני יודעת שזה כבר קורה!) ולתעל את אותה אנרגיה לניסיון להיות נחמדים וקשובים לבני הזוג שלנו. אנו רוצים להמשיך ולהתמקד בהתחשבות ובגרימת שמחה ליקרים לנו, בהתעניינות באתגרים הייחודיים שעומדים בפניהם ובדרכי ההתמודדות שלהם ובהזנת מערכת היחסים בזמן משותף של הנאה, שיש להקצות לו מקום בתוך שלל המשימות ותחומי האחריות של ימים אלה. אני יכולה לשמוע אתכם אומרים, "אנחנו לא יכולים. לא נשאר מאיתנו כלום בסוף היום". ואני מבינה. אולם מה לגבי אמצע היום? שימו את הילדים מול סרט (כן, אל תעמידו פנים שאתם לא עושים את זה גם ככה!) ושבו לבד לארוחה עם בן/בת הזוג. ואפילו בסוף היום, אני לא מציעה שתשימו מוסיקת רקע רומנטית ותרקדו ברחבי הבית, אבל קחו לכם כמה רגעים שקטים והקדישו זמן זה לזה...

אנו אולי חושבים שיש לנו ברירה, שאנחנו פשוט חייבים לעבור את זה וכשהדברים יחזרו לשגרה, כך יקרה גם לחיי הנישואין שלנו. אולם החיים לא ממש עובדים ככה. כפי שציינתי, אנו מסתגלים ומתרגלים למצבים חדשים, אך זה לא תמיד לטובה. אם הציפיות שלנו ממערכת היחסים יורדות, עלול להיגרם נזק בלתי הפיך, חלילה, לקשר בינינו. ובנוסף, לא נוכל לשים את מערכת היחסים שלנו במצב של המתנה. איננו יודעים כמה זמן זה יימשך, מתי יחזרו החיים שלנו למצב "נורמלי". אי אפשר לשים בצד מערכות יחסים. בדומה לצמיחה האישית שלנו, הן נמצאות במסלול של צמיחה והתפתחות, או במסלול של דעיכה והידרדרות. אין מצב נייטרלי.

אנו מנסים לאכול צהריים ביחד מדי יום. למרות שאנחנו לא לבד בבית, הזמן הזה הוא בדרך כלל שלנו. הוא מחזיר אותנו לחודשים הראשונים של הנישואין שלנו (למרות שאני כבר לא מכינה את הלחמניות הטריות שהכנתי אז...) ואנחנו גם מנסים לצאת בערב להליכות ביחד. אנחנו גם משתדלים לקרוא וללמוד ולמצוא נושאי שיחה חדשים חוץ מהקורונה. ישנם ימים שבהם אנו מצליחים ליהנות מאותם רגעים גנובים ובימים אחרים... פחות. אנחנו עובדים על זה, כמו כולם.

הנקודה החשובה היא שאנו מודעים שאיננו רוצים שהנישואין שלנו יסבלו מהמצב הנוכחי ושבאופן אידיאלי, היינו רוצים שנישואינו יפרחו. בסוף היום אנו מותשים אפילו יותר כתוצאה מכל המאמץ הנוסף הזה – אולם אני מקווה גם מרוצים ואסירי תודה יותר.