הנושא הבוער האחרון שנדון היה: תנועת צופי הבנות של אמריקה רוצה שילדות צעירות תדענה שהן לא חייבות חיבוק לאף אחד, אפילו לא בן משפחה, אפילו לא בזמן החגים. הסיבה שצוינה היא שאם הן נותנות למישהו חיבוק בניגוד לרצונן, הדבר יוביל לבלבול בהמשך החיים לגבי "הסכמה ביחס לביטויי חיבה גופניים".

"חשבו על זה ככה: כשאתם אומרים לבתכם שהיא חייבת למישהו חיבוק כי היא לא ראתה אותו זמן רב או רק כיוון שאותו אדם נתן לה מתנה, הדבר יכול לגרום לכך שבשלב מאוחר יותר בחיים היא עלולה לתהות אם היא 'חייבת' לאדם אחר משהו – כגון חיבה פיזית – אם אותו אדם הזמין אותה לארוחת ערב או קנה לה משהו נחמד לכאורה".

נראה שכולם שוקלים את הנושא, ימנים ושמאליים כאחד, כשכמה מנחי תוכניות אירוח שמרניים מציעים שחיבוקים הם תמימים וכי הבעת חיבה משפחתית ואולי אפילו הכרת תודה היא קודמת לכל.

אינני בטוחה עד כמה המסקנה או החיבור בין מתן חיבוק באי רצון לדוד לבין יחסים פיזיים לא רצויים בבגרות הוא אכן תקף, אולם זהו נושא חשוב בעיניי, וגם בעיני המסורת היהודית.

איננו מביעים חיבה גופנית מחוץ למשפחה הגרעינית שלנו, כך שאיננו מטשטשים שום גבולות, ואיננו מוסיפים גוון מיני ליחסים משפחתיים, בכוונה או שלא בכוונה.

אני סבורה שסקר לא רשמי בקרב נערות צעירות ונשים מבוגרות יותר יגלה כי לרובנו היה דוד (או חבר של המשפחה, אשר לו קראנו בשם "דוד") שחיבק אותנו קצת יותר מדי או קצת מדי חזק. אולי לא הכרנו בכך באותה תקופה, אך היה בזה משהו מעט דוחה (אני חושבת שזו המילה הטובה ביותר לתאר זאת!).

אז למה שנכריח את הבנות שלנו להיות בעמדה כזו? מדוע שנכפה עליהן את סוג הקרבה הגופנית הזה? האם אנו כה מוגבלים שחיבוק הוא הדרך היחידה שיש לנו על מנת להביע הכרת תודה (ולמה בכלל אנחנו כל כך מוקירים תודה לקרוב המשפחה זה שמופיע בביתנו פעם בשנה?) או חיבה?

אולי זה קיצוני, אבל הייתי רוצה להציע שיש לנו דרך טובה יותר – פחות פולשנית ומאיימת – לצורך כך. קוראים לזה מילים או אפילו שיחה (ואני לא מתכוונת בטקסט).

האם איננו יכולים ללמד את ילדינו – בנים ובנות כאחד – לומר, "כמה נחמד לראות אותך", "אני שמחה שיכולת להצטרף אלינו". "היית חסר בשנה שעברה כשלא יכולת להגיע". מילים אלה לא רק תבטאנה את אותה הרגשה, אלא לדעתי הן תבטאנה אותה בצורה טובה וברורה יותר.

למעשה, בעיניי חיבוק הוא הדרך הקלה. חיבוק הוא בכאילו. כבר אין לו שום משמעות. לרוע המזל אנחנו מחלקים חיבוקים בכזו נדיבות שכבר אין שום תחושה של ייחודיות במערכות יחסים. אנשים שזה עתה פגשתי פעמים רבות מתקרבים כדי לחבק אותי לשלום (מה שמוביל לריקוד קטן ומביך והסבר של המדיניות של "אין חיבוקים מחוץ למשפחה" ביהדות) ואני תמיד מופתעת קצת (לומדת לאט). איננו מכירים עדיין. איננו מרגישים חיבה שמובילה בדרך כלל לחיבוק או לסוגים אחרים של מגע. אבל זה הפך למטבע עובר לסוחר של קבלת פנים ופרידה – וכל מה שביניהם.

כך שהחיבוק איבד כמעט את כל המשמעות שהייתה לו.

אני חושבת שכולנו – מבוגרים וילדים כאחד – נהיה אנשים עמוקים וטובים יותר אם נעבוד על מציאת המילים שמבטאות חיבה ו/או הכרת תודה כאשר יש בכך צורך. אני חושבת שזה יעמיק את מערכות היחסים שלנו. כיוון שהצעד הבא הוא להשתמש בשפה שמותאמת לצרכי הפרט. "איזה יופי שהבאת את עוגת השוקולד שלך, היא האהובה עליי". "מה שלום הילדים שלך, אני זוכרת שנהנינו לשחק יחד". וכן הלאה.

אני תומכת במדיניות של הצופים - בנות, ללא קשר לחשיבה שהובילה אותם לכך. אל לנו להכריח את ילדינו לגעת במי שהם לא רוצים לגעת בו, בעיקר לא הסוג הדוחה (או כל מילה מתאימה אחרת). ואני חושבת שניתן להעמיק את עמדתם ולחזק אותה אם כולנו נעבוד מעט יותר על מיומנויות השיח שלנו.