ב-1986 מקדונלדס פתחה חנות חדשה ב'פיאצה די ספניה' ברומא. הסופר האיטלקי קרלו פטריני הקים תנועת מחאה נגד החנות לממכר אוכל מהיר. המסר של המחאה היה שלא הכל צריך להיות מהיר כל כך, לפעמים צריך להאט את הקצב. כתוצאה מכך הוקמה תנועת האטה (slow movement) – תנועה שחרטה על דגלה את המטרה להאט את קצב החיים. הרעיון בא לידי ביטוי בהיבטים שונים כמו עבודה, אוכל וצריכה.

אנשים רבים מרגישים שסגנון החיים המודרני, למרות השפע החומרי העצום שמקיף אותנו, לוקה בחסר. המרדף התמידי אחר השגים והספקים משאיר אותנו חסרי נשימה וקצרי רוח. יש תחושה שבמקום לאכול בשביל לחיות אנו חיים בשביל לאכול/ להספיק/ להשיג.

הדבר המגוחך ביותר הוא, שכולנו יודעים את זה! כולם מסכימים שצריך להקדיש יותר זמן כדי להיות עם הילדים, להשקיע בקשרים עם המשפחה, החברים והשכנים. ובכל זאת, כמעט כולם נופלים בפח ומחמיצים הזדמנויות. אינספור כתבות ומחקרים שמזהירים לגבי הנזקים של הטכנולוגיה:  שמאפשרת לנו להגביר קצב ולהספיק עוד ועוד, מלבד את החשוב מכל –  החיים עצמם. הדבר העצוב ביותר הוא להביט אחורה על החיים ולהרגיש שפספסנו אותם, שלא חווינו אותם במלואם.

הרעיון של תנועת האטה הוא רעיון נפלא. אולי כדאי שנבנה חברה שבה האוכל לא מהיר, הכבישים אינם סואנים, הקצב איטי יותר. כך נוכל לחוות את החיים במלואם!

אבל יש ברעיון הזה 2 בעיות: האחת טכנית, קשה להתנתק משטף החיים. לא סתם אנו רצים, באמת יש דברים ומטלות שחייבים לעשות ולמחוק מהרשימה. אנחנו לא מבזבזים זמן לריק, אנו באמת עסוקים. חשבון החשמל לא ישלם את עצמו והבעיה במקרר לא תיפתר אם לא נטפל בה. אי אפשר להחזיר את העולם 100 שנים אחורה לתקופה שבה לא היו כל כך הרבה טרדות והסחות דעת (ואני לא חושב שמישהו באמת רוצה בזה, רק תדמיינו כביסה ביד...), והתעלמות מהבעיות לא תגרום להם להיעלם.

הבעיה השניה מהותית יותר. קל מאוד להבין מהי הבעיה וממה אנחנו רוצים להתרחק. קשה הרבה יותר להגדיר מה אנו כן רוצים שיהיה. איטיות בפני עצמה היא לא מעלה גדולה כל כך. אף אחד לא חושב שהגשת עזרה ראשונה צריכה להיעשות באיטיות, או שבתים צריכים להיבנות בקצב איטי יותר מאשר קצב גדילת האוכלוסיה. ההפסקה ממירוץ החיים היא לא כדי שלא נרוץ, אלא דווקא כדי שנוכל להגיע לקו הסיום.

ובכן, יש פטנט כזה, והוא ממש עתיק. הרעיון הוא לקחת בערך 15 אחוז מהזמן שלנו ולהקדיש אותו להפסקה ממרוץ החיים. בזמן זה לא נעסוק בהשגת דברים ובריצה אחרי דברים חומריים, אלא נתמקד במה שיש לנו. נשב לארוחות עם המשפחה, נתנתק מטלפונים ומטכנולוגיה, לא ניסע לשום מקום ולא נתעסק בדברים של היום יום. וכמובן שלא נדחה את זה לכשנהיה זקנים, אלא מדי שבוע נייחד זמן למטרה זו.

כן, גבירותיי ורבותי, לפטנט זה קוראים שבת. בגירסתה המקורית, מתנת השבת, שהיהדות העניקה לאנושות כולה, עונה על הדרישות. מדי שבוע מפסיקים עם הכל. כל העיסוקים, אפילו החשובים ביותר (חוץ מהצלת חיים), נמצאים על "הולד". לא בגלל שהם לא חשובים, אלא בגלל שהם לא העיקר. מבנה השבוע הוא ששה ימים שבו אנחנו עמלים וטורחים ובסוף מגיעה השבת. מבנה זה מזכיר לנו שצריך שתהיה לנו מטרה, שיהיה ברור לנו בשביל מה אנחנו עובדים כל כך קשה. זו הסיבה שהעולם נברא בצורה זו. א-לוהים ברא עולם מופלא בששה ימים, אבל התכלית היא שבת. המטרה שלשמה נוצרנו, היא לא העבודה, אלא המנוחה, השלמות שמגיעה אחרי השגת המטרה – שנשלים את עצמנו. מדי שבת ניתן לטעום משלמות זו, ולכן השבת נקראת "מעין עולם הבא".

רעיון זה מומחש בטבע, בכך שלכל דבר בעולם יש ששה צדדים כמו קוביה: מזרח, מערב, צפון, דרום, למעלה ולמטה. אבל לצדדים אלו אין כל משמעות בלי נקודת יחס, בלי נקודת האמצע של הקוביה! השבת היא לא סתם הסוף של השבוע, אלא היא נקודת האמצע של כל הימים, העיקר שנותן משמעות לכל הימים. מסיבה זו מדי יום בסיום תפילת שחרית, כשאומרים "שיר של יום" – פרק תהילים מיוחד לכל יום אותו היו הלויים שרים בבית המקדש – פותחים במשפט "היום יום X בשבת". אנחנו מייחסים את ימי השבוע לשבת, לתכלית של ימי המעשה.

השבת נותנת לנו את האפשרות הטכנית להאט, אבל היא גם מעניקה את המשמעות שחסרה לתנועת ההאטה בפני עצמה. בפעם הבאה שתעמדו מול נרות השבת תחשבו על היופי של אור הנרות, על השלוה שהן מקרינות, תנשמו עמוק ותירגעו. אין לאן למהר, זו חווית החיים עצמם. לא מסתפקים בריצה, אלא רוצים להגיע ליעד ולתת משמעות לריצה ולעבודה הקשה של ששת ימי המעשה. כשהיעד בחיים ברור, כששואפים להתרומם ולהגיע לשלמות, כל פעולה במשך השבוע הופכת לחשובה ומשמעותית. זה עוד צעד בכיוון הנכון.