לפני הרבה מאוד שנים, כשעוד למדתי באוניברסיטה, הייתי בטוחה שתחום העיסוק שלי, יהיה אשר יהיה, יעסוק בדברים גדולים – משהו שקשור במדיניות או (זה היה החלום האמיתי שלי) משהו שיהיה בעל השפעה מכרעת ובסופו של דבר יביא לשלום ולצדק עלי אדמות.

בשנת הלימודים האחרונה שלי, הגיע שגריר ארה"ב באו"ם, להרצות בפני הסטודנטים. אני לא זוכרת מילה ממה שאמר. אני רק זוכרת שהוא ייצג את ההגשמה של שאיפותיי הגבוהות ביותר – שיום אחד גם אני אחזור ואעמוד מאחורי אותו דוכן נואמים בתור מישהי שהצליחה להפוך את העולם למקום טוב יותר.

לשם כך, למדתי רוסית וממשל, וחלמתי לעבוד במשרד החוץ ולפלס את דרכי כלפי מעלה, לדרגים הבכירים של קובעי המדיניות הבינלאומית. חלמתי להחדיר את הדמוקרטיה למזרח אירופה ולהשכין שלום והבנה בין כל אומות העולם.

בסופו של דבר, כפי שאולי חשדתם, חיי התקדמו בנתיב שונה מזה שדמיינתי לעצמי.

קטן אבל גדול

החיים שלי כאמא במשרה מלאה לא רק שאינם גדולים – הם פשוט מיקרוסקופיים. איני עוסקת בעיצוב מדיניות של אומות, מחוזות או אפילו ערים. חיי סובבים סביב ארבע בנותיי הצעירות, סביב גדילתן – האיטית – והפיכתן לבנות אדם בוגרות יותר.

בהתחשב בתפנית שקיבלו חיי, היה זה מרענן לגלות שביהדות אין סתירה בין חיים אותם מחשיב העולם כקטנים, לבין שינוי העולם, מכיוון שהמעשים הטובים שאנו עושים במשפחותינו ובקהילות שלנו, משפיעים בסופו של דבר לטובה על העולם כולו.

היהדות לימדה אותי שבנוסף לדאגה ליתומי מחלת האיידס באפריקה, עליי לתרום קופסאות שימורים מדי שבוע כדי להאכיל יתומים בשכונה שלי

ניסיון החיים שלי לימד אותי את החוכמה היהודית של גישת ה"לחשוב בגדול, לפעול בקטן". במבט לאחור, אני מבינה כעת שבתקופת היותי סטודנטית, למרות תשוקתי הכנה להציל את העולם, מעולם לא הצלחתי לעבור משלב הדיבורים והאידיאולוגיה לפעולה של ממש.

בשנתי הראשונה בלימודים, כשהתחלתי לשמור מצוות, היהדות העניקה לי כלים להתחיל לחיות לפי האידיאל שלי. היהדות לימדה אותי שבנוסף לדאגה ליתומי מחלת האיידס באפריקה, עליי לתרום קופסאות שימורים מדי שבוע כדי להאכיל יתומים בשכונה שלי. היהדות לימדה אותי שבנוסף לדאגה להמונים המדוכאים במזרח אירופה, עליי להתנדב בבית החולים המקומי כמתורגמנית עבור מהגרים רוסים. היהדות לימדה אותי שחוץ מנדודי שינה עקב מחשבות על סבלם של אלפי התינוקות שנולדו מכורים לסמים, עליי לבקר שכנה שתינוקה בטיפול נמרץ ולהציע לה עוגיות תוצרת בית.

לקראת החגים

גישה זו של "לחשוב בגדול, לפעול בקטן", גרמה בשנים האחרונים למהפכה בגישה שלי כלפי החגים.

בשנים הראשונות לאחר שהתקרבתי למסורת, התקשיתי לבצע את תהליך חשבון הנפש הנדרש כהכנה לחגים. מושג ה"חרטה" הכביד עליי – תיאורטי ועגמומי – עד שוויתרתי על חשבון הנפש במהירות דומה לזו שהייתי מוותרת על ההצעה לבלוע אבטיח בשלמותו!

כל זה השתנה לפני מספר שנים, כשלמדתי את דברי גדולי המוסר שהציעו לחלק את מושג ה"חרטה", לחלקים קטנים.

במילים אחרות, גדולי המוסר מלמדים שהדרך היעילה ביותר לשפר את עצמנו בצורה משמעותית כהכנה לקראת החגים היא לשפר את עצמנו בדברים הקטנים.

פירוש הדבר שבשנים האחרונות, ההחלטות שקיבלתי לפני ראש השנה כללו רק שני מעשים טובים בהם אני רוצה להתמקד במהלך הימים שלפני יום כיפור – מצווה אחת הקשורה ליחס שלי לאנשים אחרים, ומצווה אחת הקשורה לדרך בה אני עובדת את א-לוהים.

בשנה שעברה, לדוגמה, החלטתי לומר תפילה אחת ביום בריכוז מוחלט (כן, רק אחת).

ייתכן שזה נשמע חסר חשיבות, אך היהדות מלמדת אותנו שכל מצווה קטנה שאנו עושים מובילה באופן טבעי למעשים טובים אחרים, כמו דומינו, כשאבן אחת מפילה את כל האבנים העומדות אחריה.

פתרון ה"אחוז אחד בלבד"

בחודש אלול זה, ניסיתי ליישם היבט נוסף בגישת ה"לחשוב בגדול, לפעול בקטן", הנקרא "פתרון האחוז האחד", עליו שמעתי מפי הרב דויד גרוס.

בכל מעשה טוב שאנו עושים, עלינו להגביר את מידת המיקוד, העניין והאכפתיות בה אנו עושים אותו, באחוז אחד בלבד

לפי גישה זו, בכל מעשה טוב שאנו עושים, עלינו להגביר את מידת המיקוד, העניין והאכפתיות בה אנו עושים אותו, באחוז אחד בלבד.

הדבר היחיד שנדרש מאתנו הוא לזכור לעשות זאת, ולזכור שאנו מסוגלים להשפיע על העולם.

בשבועות האחרונים, בעודי מטפלת בילדיי, משוחחת עם שכניי, עונה לטלפון ועוברת את היום, ניסיתי לעשות זאת טוב יותר באחוז אחד בלבד.

ביום רביעי שעבר, לדוגמה, כששכנתי שעוברת תקופה קשה עצרה לידי בדיוק כשמיהרתי לחתונה, הנטייה שלי הייתה לברוח כל עוד נפשי בי. אבל הפעם, ניסיתי להיות נחמדה יותר באחוז אחד, כך שהקדשתי כמה דקות כדי לפטפט איתה ואפילו הצלחתי להעלות חיוך על פניה.

בשבת שעברה, בזמן ארוחה חגיגית לכבוד זוג חברים שנישאו לא מזמן, הנטייה שלי הייתה לשבת ו"לקשקש" עם שאר האורחים. אבל ניסיתי להיות טובה יותר באחוז אחד, כך שניגשתי לעזור למארחיי לנקות את המטבח, ואפשרתי להם לחזור לשולחן בדיוק בזמן לקינוח.

אתמול בבוקר, אחרי לילה לבן עם תינוקת חולה, הנטייה שלי הייתה לרטון על הבנות שביקשו ממני ללכת לביה"ס עם צמות במקום עם קוקו. אבל, ניסיתי להיות טובה יותר באחוז אחד, אז שלחתי אותן לבית הספר עם צמות וחיוכים על פניהן.

כשאנו מקדישים את עצמנו למשימה היומיומית וחסרת הזוהר של התנהגות נדיבה ונחמדה יותר כלפי הזולת, אנו יכולים להידמות יותר לא-לוהים וכולנו ביחד יכולים ליצור אלפי גלים קטנים שירוממו באיטיות אך בבטחה את רמת המים העולמית עבור כלל האנושות.

כיום, שנים רבות לאחר ששגריר האו"ם גרם ללבי לפרפר, עדיין יש בי הערכה עמוקה כלפי האנשים שמשאירים את הכל מאחוריהם כדי להקים מרפאות באפריקה, או תוכניות תעסוקה עבור חסרי הבית בכלכותה.

מה שהשתנה הוא שהיום פיתחתי גם הערכה עמוקה כלפי אחיי היהודים, שעמלים ללא הרף מאחורי הקלעים כדי להאכיל שכן רעב, לנחם קרוב משפחה חולה ולארח אלמנה בודדה לשבת. הם אותם גיבורים צנועים ונשכחים, שלרוב זוכים להכרה רק מאותם אנשים שזוכים ליהנות מטוב לבם, וממנו שבוחן כליות ולב ורואה הכל.