בואו נחשוב רגע על האנשים שאנו מכירים. לכולנו יש מכרים חברותיים, ידידותיים, כאלה שנעים להיות בחברתם. אבל, מה לעשות, כולנו מכירים גם את אלה שלא. אנשים לא סימפטיים, מעוררי ריב ומדון, אלו שתמיד יהיו עסוקים בלעורר פרובוקציות ולתדלק סכסוכים ומחלוקות.

מה ההבדל בין שני סוגי האנשים?

אם נחשוב על זה נגלה שאלה שמשרים אווירה חיובית סביבם הם אלה שטוב להם - בראש ובראשונה - עם עצמם. הם שמחים עם החיים שלהם, עם התפקיד האישי שלהם, עם כל מה שהם מייצגים. אנשים ששמחים עם עצמם רואים רק טוב וחיובי בכל מה שסביב להם. הם לא רואים את החסרונות, גם אם קיימים. הם פשוט רואים את הטוב והמוצלח.

הסוג האחר, אלה שתמיד מוצאים את הרע והחסר, הם בדרך כלל אנשים חסרי סיפוק פנימי. אנשים שלא מרוצים מעצמם, לא טוב להם עם מה שהם עושים בחיים. מרגישים שהם לא במקום בו הם היו צריכים להיות ובאופן כללי חשים כאילו החיים לא האירו להם פנים. אנשים מהקבוצה הזו ימצאו תמיד על מה לקטר. השכנים שלהם תמיד יציקו להם, החברים שלהם תמיד יהיו נגדם, בכל מקום בו הם יהיו יעקפו אותם בתור, יקחו להם את החניה, יחשבו עליהם, ידברו עליהם וסתם יהיו לא בסדר כלפיהם.

*

פרשת השבוע (כי תבא) מציבה בפני העם היהודי שתי תחזיות-חיים. שתי דרכים בהם יכול העם כולו ללכת.

הדרך הראשונה היא הדרך הטובה, עשיית הטוב והישר. דרך זו מובילה לחיים טובים ומאושרים, לרווחה כלכלית ולביטחון לאומי.

הדרך השניה היא הדרך הבעייתית. עשיית רע, התנהגות קלוקלת ולא מוסרית. דרך זו מובילה לפורענות, לחיים רצופי-טרגדיות ולאסונות כבדים.

במהלך ההיסטוריה עם ישראל הלך בשני הדרכים. חווינו ימי שגשוג ופריחה שבאו לאור התנהגות חיובית ונכונה, אך היו לצערנו גם ימי סבל וקושי שהיוו תוצאה ישירה מהתנהגות לאומית בעייתית.

הרמב"ן (רבי משה בן נחמן 1194-1270) כותב בפירושו על התורה כי הנבואות הקשות המתוארות בפרשת כי תבוא, התקיימו בתקופת חורבן בית שני. התמודדות עם רדיפות מחוץ ורעב מייסר בפנים מאפיינים את תקופת החורבן בידי הרומאים.

חכמינו זיכרונם לברכה כתבו כי הגורם העיקרי לחורבן היה שנאת החינם ששלטה בעם באותה התקופה (תלמוד בבלי, יומא, ט, ב). הריבים והמדנים, הפילוג והשיסוי, השנאה הקשה והאיבה ששררה בין קבוצות ובין יחידים הובילו לכך שהעם צריך היה לעבור טלטלה. חורבן היישוב וגלות, רי-סטארט.

כאשר התורה מתארת את סיבת המאורעות הקשים שעתידים לבא על העם, היא מציינת גורם נוסף:

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל (דברים, כח, מז):

חוסר שמחה, מרמור פנימי. זו הסיבה לתקופות המורכבות שעתידות לעבור על העם.

ואלו לא שני גורמים שונים. אלו שני צדדים של אותו המטבע.

כאשר חכמים מתארים את התחושה ששררה בעם בסוף תקופת בית שני הם מתייחסים לשנאת החינם. למרירות שפשתה בעם, לריבים ולסכסוכים הקטנים שהפכו את החיים למשהו לא נסבל.

מה גרם לשנאת החינם? 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'. זו שורשה של השנאה והקיטוב. חוסר סיפוק עצמי. חוסר שמחה והנאה בחיים-האישיים.

אנשים שלא טוב להם עם עצמם, לא טוב להם בכלל. אנשים ששמחים עם עצמם, שמחים עם כל מה שקורה סביבם.

*

לנו, לעם ישראל במדינת ישראל שאחרי הבחירות, כשהפילוג וחוסר האחדות מכרסמים בחברה ועלולים להרוס כל חלקה טובה, חשוב לזכור את הכלל הזה. ובסופו של דבר, יש לנו כל כך הרבה דברים טובים בחברתנו להודות עליהם.

אנו מתקרבים לסופו של חודש אלול, החודש האחרון בלוח השנה העברי. יהודים בכל הדורות ניצלו את הימים הללו לחשבון-נפש. מין ספירת-מלאי אישית. מה התקדמנו, מה עשינו, מה נותר עוד לתקן ובמה כדאי להשתפר.

מבחינה לאומית ומבחינה אישית, נתבונן בכל הטוב שיש. בחיים עצמם, במשפחה, בחברים, בפעולות הטובות שלנו, בהשגים של המדינה שלנו, במעשים ובבהם אנו גאים.

לכולנו יש במה לשמוח! בואו נמקד מבט בדברים החיוביים, נשמח עם עצמנו ועם משפחתנו, וכך נהפוך את חיינו לחיים של שמחה, אושר ונחת.

בהצלחה!