"מה ההבדל בין מחבל לנגן קרן יער?" שאל אותנו המנצח בזמן חזרה.

"למחבלים יש אוהדים!" המנצח וחברי התזמורת שלי נפלו על הרצפה, פשוטו כמשמעו, מרוב צחוק. אני רק חייכתי קלושות והסמקתי.

בגיל 13 החלטתי שאני רוצה, כמו רבים מידידיי, ללמוד לנגן על כלי ולהצטרף לתזמורת בית הספר. בחרתי בקרן יער, משום שאהבתי את המראה שלה – מבריקה ומפותלת ואוה... כל כך יוצאת דופן.

לא ידעתי שקרן היער, בנוסף להיותה אחד הכלים היפים ביותר, היא גם אחד הקשים ביותר לנגינה. לא ידעתי שבעוד שנגני קרן יער מוכשרים יכולים להפיק צלילים מתוקים כמו דממת גן עדן, נגני קרן יער מוכשרים קצת פחות מפורסמים בקלקול קונצרטים שלמים במעידה קלה של השפה.

"לא כל כך מוכשרת" היה תיאור עדין למיומנויות הנגינה שלי בקרן יער

במשך 15 השנים בהן השתתפתי בתזמורות, רביעיות ולהקות, ההגדרה "לא כל כך מוכשרת" הייתה תיאור עדין למיומנויות הנגינה שלי בקרן יער.

ראשית, מעולם לא הצלחתי ללמוד איך לקרוא מוסיקה באמת. הצלחתי ללמוד רק את הקטעים שלי, בעזרתם האדיבה של נגני חצוצרה מלומדים וטובי לב, ומנצחים מבוהלים. שנה אחר שנה היו המנצחים שלי קובעים ביום שלפני ההופעה הגדולה, שיעורי חירום לעזרת נגנית קרן היער הלא כל כך מוכשרת שלהם.

שנית, ואפילו גרוע יותר מאי היכולת שלי לקרוא מוסיקה, הייתה ההיסטוריה המעורערת שלי עם צלילים גבוהים. כל תו שהיה גבוה מ'דו' היה רולטה רוסית. אם אף פעם לא ראיתם עשן עולה מאזניו של מנצח, שימו לב מה קורה כשנגן קרן יער לא כל כך מוכשר מתאמץ להשמיע מי ובמקום זה נוחת על רה דיאז.

מתוך אלפי השעות שביליתי בחזרות ובהופעות, הייתה נקודת מפנה אחת שהיוותה שיא נדיר בקריירת הנגינה שלי, המבישה בדרך כלל, בקרן יער. לילה אחד, ישבתי בתא התזמורת במחזה המוזיקלי "אוקלהומה!", וכשהסולנית פצחה בשירה, הבנתי שאם אני אפספס, כמו בחזרות, את הפָה הגבוה שמגיע עוד מעט, אפילו מי שיושב בשורה האחרונה יעוות את פרצופו.

התחלתי לרעוד ויכולתי לשמוע איך הלב שלי דופק כמו תופים, וכשהסולנית התקרבה לשורה בה אני אמורה להיכנס, התכוננתי. הנחתי את אצבעי על השסתום השני והחזקתי את הקרן מוכנה לתקיעה. אבל כשהיא עלתה לתו הגבוה, עשיתי דבר שמעולם לא עשיתי קודם - ליתר דיוק, לא עשיתי כלום. פשוט לא תקעתי בקרן.

ברגע זה של דממה, ידעתי, שבדרך השקטה שלי הצלתי את המופע

וברגע זה של דממה, ידעתי, שבדרך השקטה שלי הצלתי את המופע. ושרגע זה של דממה יהווה הצלה עבור הופעות מוזיקליות וקונצרטים וחזרות גנרליות רבים שיינצלו בשנים הבאות.

חלפו מאז שבע שנים תמימות בהן לא פתחתי את מזוודת קרן היער שלי. ועדיין, יש רגעים בחיים שמחזירים אותי לאלפי השעות שביליתי בין החצוצרות והכינורות השניים, בשורה האחרונה של התזמורת. מוזיקה קלאסית עדיין גורמת לי לעצור, לעצום את העיניים ולהתנודד כאילו אני שוב סופרת קצב בקונסרבטוריום. ובראש השנה, כשהשופר מתחיל לחרוק בסביבות התקיעה השמונים, אני עדיין יכולה להרגיש כיצד השפתיים שלי מתעייפות ומאבדות תחושה, משום שגם אני הייתי שם.

אבל המורשת המשמעותית ביותר של קריירת הנגינה שלי בקרן יער, הוא השיעור שלמדתי בתא התזמורת: שלפעמים שתיקה היא הצליל המתוק ביותר.

ההדרן שלי

לא מזמן, פגשתי את ידידתי שירה בגינה, בפעם הראשונה מזה מספר חודשים. שירה היא חברה טובה מהסוג הנדיר שאיתה אני יכולה לשוחח על הכל. בילינו יחד שעה או שעתיים בשיחה על הילדים – הדברים הטובים והדברים הקשים, ועל החיים שלנו – הדברים הנחמדים והדברים הלא נעימים. ופתאום היא הזכירה מישהו שפגשה באותו שבוע. "מכירה אותו?" היא שאלה.

קרבן הרכילות שלי לעולם לא ידע שדיברתי עליו. ואם הוא כן, ממש לא אכפת לי!

לשירה לא היה מושג שהיא מזכירה את אחד האנשים הכי פחות אהובים עליי, ואני כמעט אמרתי לה את זה. המילים כבר עמדו לי על קצה הלשון, וזה בהחלט היה מגיע לאיש הזה! הוא באמת היה נורא ואנוכי! קרבן הרכילות שלי לעולם לא ידע שדיברתי עליו. ואם הוא כן ישמע על זה, ממש לא אכפת לי – בשמחה הייתי אומרת לו בפרצוף כמה שהוא בלתי נסבל!

באותו רגע, היה לי דז'ה-וו. שוב ישבתי באותו תא תזמורת מול אודיטוריום מלא באנשים, מתכוננת להשמיע את הפה הגבוה ההוא. זכרתי שה' ברא את העולם במילים. למילים יש כוח לברוא ובאותה המידה מילים שליליות יכולות להרוס – חיים, משפחות ואפילו קהילות שלמות. משום כך, חכמינו מסבירים שאפשר להשוות דיבור שלילי לרצח.

וכך, בעודי יושבת עם חברתי על אותו ספסל בגינה, נזכרתי בדבריו של המלך שלמה: "החיים והמוות ביד הלשון", ולמרות שזה ממש לא היה לי נוח, נשכתי את הלשון.

וכששתקתי, שירה החליפה נושא למזגן המטפטף שלה ואחר כך לקייטנות, ותוך כמה רגעים הקרבן הפוטנציאלי שלי נשכח.

אף אמא או אבא או בן באותה גינה הומה באחר הצהריים ההוא, לא ידע שעשיתי דבר חשוב מאוד ביושבי על ספסל הגן. אף אחד לא ידע ששוב, במגע אחד של שתיקה ששווה זהב, בדרך השקטה שלי, הצלתי את המופע.