את 'כלל חמש השניות' שמעתי בפעם הראשונה מגיסי הצעיר. הוא ביקר אותנו בסופשבוע, ואני בדיוק הפלתי בטעות חתיכת אוכל עסיסית על הרצפה. בעודי משגרת לעברה מבט פרידה אומלל אחרון, הוא הרים אותה והכניסה לתוך פיו.

"כלל חמש השניות," הוא אמר לי בשמחה, ולמבטי השואל סיפק כמה פרטים נוספים: "כל מזון שנמצא פחות מחמש שניות על הרצפה עדיין אינו מזוהם. אפשר לאכול אותו – אין שום בעיה".

פעמוני אזהרה בראשי אותתו לי שעצות כאלה עדיף לקבל מרופא המשפחה ולא מצעיר בעל כוונות טובות, אבל הכלל היה נשמע הגיוני – לא חייבים להשליך מעדנים טעימים רק בגלל שהם נגעו ברצפה. פשוט מרימים אותם במהירות ולא חושבים יותר מדי. בכלל, כמה חיידקים יכולים להידבק בחתיכת סטייק במשך שלוש שניות?

אף פעם לא אימצתי את הכלל באופן רשמי, אבל עם חלוף השנים, כשראיתי שגיסי ועוד אנשים הרשו לעצמם שוב ושוב להשתמש בתירוץ הנוח, מצאתי את עצמי מרימה ואוכלת מדי פעם משהו שנפל על הרצפה. כמה גרוע זה כבר יכול להיות?

בשבוע שעבר עברתי על כותרות מאמרים שקיבלתי במייל. כותרת אחת לכדה את תשומת לבי: "כלל חמש השניות נחקר, או: כמה מלוכלך הנקניק הזה?" הקלקתי בסקרנות על הלינק לברר מה עוד כתוב שם. היה שם דיווח על מחקר מיקרוביולוגי שנערך על ידי פרופסור באוניברסיטת קלמסון, שיצא לברר את האמת שעומדת מאחורי כלל חמש השניות. הממצאים היו מפחידים.

כפי שפירטה עבודתו של קלמסון, החלוצה האמיתית של השדה הבלתי-נחקר הזה הייתה נערה בשם ג'יליאן קלרק, תלמידת תיכון שהתמחתה ברפואה באוניברסיטת אילינוי. קלרק ערכה סקר וגילתה ש-70% מהנשים שנשאלו ומעט יותר מ50% מהגברים שמעו על כלל חמש השניות, ורבים אף פעלו על פיו (טוב, אז אני לא היחידה).

צעדה הבא של קלרק היה לזהם אריחי קרמיקה בחיידקי אי-קולי, להניח עליהם עוגיות וסוכריות ג'לי (כן, רואים שהיא הייתה בגיל ההתבגרות) ותוך כמה דקות לבדוק את המזון. כולם היו מזוהמים בחיידק.

כמה שנים אחר כך, החליטו פרופסור פול ל. דאוסון וחבריו בקלמסון, לקדם את המחקר הזה צעד אחד קדימה. אוכל שנופל על חיידק אמנם מזדהם – אבל עדיין נשארת השאלה, עד כמה? וחשוב יותר, באיזו מהירות?

החוקרים השתמשו בתרבית סלמונלה שאותה התיזו על שטיח, עץ, ואריח קרמיקה, מספר מיליוני חיידקים לסנטימטר רבוע, הכמות האופיינית למזון נגוע מאוד. אחר כך הם הניחו פיסות מזון על המשטחים הנגועים וספרו כמה חיידקים חיים עברו למזון.

התוצאה? על משטחים שזוהמו שמונה שעות קודם, אספו חתיכת לחם ונקניקיה שנשארו במשך חמש שניות כמות של בין 150 ל-8,000 חיידקים. אם נשארו על אריח ושטיח במשך דקה שלמה, הן ספגו בערך פי עשר מהכמות הזאת, ועוד יותר כשהונחו על עץ.

אלה היו חדשות מעוררות. קודם, התנחמתי בכך שג'יליאן קלרק מצאה שכמות החיידקים על רצפת האוניברסיטה של אילינוי היתה כל כך נמוכה עד שהתקשתה למדוד אותה (והרצפה שלי חייבת להיות נקייה יותר משלהם, ככה לפחות אני מקווה), אבל המחבר מיהר לציין שדרושים חיידקי סלמונלה בודדים, 10 בלבד, ופחות ממאה חיידקי אי-קולי, כדי לגרום למחלה. הוא הציע שננסח גירסה חדשה לכלל 5 השניות: אם נופלת לך חתיכת אוכל על הרצפה, הרם אותה במהירות, ואז קח 5 שניות כדי להיזכר שחיידקים בודדים מספיקים כדי לגרום לך להיות חולה.

חסל סדר טעימות מהרצפה בשבילי. עדיף לי מלחלות.

בדיוק כמו הנקניקייה על הרצפה, גם אנחנו כבר לא אותו הדבר

ומה באשר לנשמה?

בואו נהיה כנים: האם אין לנו 'כלל חמש שניות' מקביל שלפיו אנו פועלים עבור התחום הרוחני? האם איננו מרשים לעצמנו מדי פעם לראות/ לשמוע/ לקרוא דברים שיזיקו לרמה הרוחנית או המוסרית שלנו? האם איננו מרגיעים את עצמנו בהבטחה שזה רק רגע חולף, הנאה חד פעמית? כמה פעמים אנחנו מחשבים שזה רק חמש שניות, חמש דקות, חמש שעות...?

אולי זה נראה לנו בלתי מזיק לפלרטט עם ידיד/ה נשוי מהעבודה. הירחון הגרוע הזה נראה אולי כמו הנאה בלתי מזיקה. הסרט הזה או הסדרה הזו אמורים להיות די תמימים מבחינת התוכן, ניצול חיוכך הנשי על מנת להתחמק מדו"ח על עבירת תנועה או כדי לזכות במנת קינוח נוספת במסעדה, נראה אולי כמו טקטיקה לחלוטין כשרה. בדיחות מפלות נפטרות בתור "סתם בדיחה". 

אבל תמימות שאבדה לעולם לא תשוב. לא משנה כמה קצרה המעידה, החיידקים נצמדים לנשמותינו ועורכים פלישה חודרנית, ובדיוק כמו הנקניקייה על הרצפה, גם אנחנו כבר לא אותו הדבר.

אפילו חמש שניות שחולפות עלינו במעורבות בדברים לא מועילים, הן חמש שניות יותר מדי.