איזה משפט, כבר בתחילת החופש הגדול: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. זה מה שאומר עלינו בלעם בפרשת השבוע האחרון, פרשת "בלק". 

הוא מסתכל על עם ישראל ומשבח את האוהלים שלו, כלומר את הבתים הטובים שהוא רואה: את הפרטיות, את העדינות, את ההשקעה, את הקשר המשפחתי. 

חודשי יולי-אוגוסט הם אתגר גדול לבית. חופש, יציאה ממסגרת, שעמום, בדיקת גבולות, מריבות, מריחת זמן, ובנוסף לכל אלה גם חום. אצל הורים רבים, משנכנס יולי ממעטים בשמחה...

פרשני הפרשה מסבירים את הברכה העמוקה של בלעם: הבית הוא המקום האמיתי שבו האדם נבחן. לא בחוץ, לא בזירה הציבורית והפומבית, לא על במות ולא בפייסבוק, אלא באוהל שלו, בבית שלו פנימה. ביחסיו עם ההורים, עם בן הזוג, עם הילדים – שם מתגלה האופי הפנימי שלנו, שם אי אפשר לשקר ולעשות פוזות. שם – בין הספה בסלון לבין צחצוח השיניים לילדים – מתנהלת סדנה תמידית לבנייה עצמית של המידות שלנו.

בתפילה שגם על הבתים הפרטיים שלנו נוכל לומר: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". 

*    *    *

בהתחלה, המודעה הזו נראתה לי קצת שרלטנית: "מדע האהבה – ה-DNA של ילדיך ניתן לשינוי, וזה בידיים שלך". נשמע לי כמו ממבו-ג'מבו רוחני. טעיתי בגדול. 

שלומית מזרחי היא ד"ר למדעי המוח, מנהלת מעבדה בטכניון. היא גם אימא לשישה, דתייה, תושבת בית שאן. כ-200 נשים הגיעו לשמוע אותה השבוע בבאר שבע, כשברקע פרשת הגננת המתעללת מראש העין.

"במחקרים שלי נחשפתי לקסם: יש לנו יכולת להשפיע על הביולוגיה של הילד שלנו", היא פתחה. "אני לא מדברת על ההיבט הפסיכולוגי, זה ברור, אלא ממש על הביולוגיה. אהבה וחום וקשר – משנים את הגנטיקה של הילד".

היא הסבירה שהדברים שלה נכונים גם לגבי אבות וגורמים חינוכיים שסביב הילד, אבל התמקדה באהבת אם: "יש לנו חלק משמעותי בקביעת סף הכאב של ילדינו. מערכת הכאב שלנו נבנית לאור חוויות העבר. נדמיין את יוסי, ילד בן שנה, שנפל וקיבל מכה במקום רגיש ומדמם מאוד – השפתיים. הוא רץ לאימא, כולו דם, והיא מגיבה בהיסטריה וצורחת אל בעלה: 'וואו, משה, הלך הילד, בוא מהר, כמה דם'. יוסי קולט שהדבר האדום הזה – הוא עוד לא יודע מה זה דם – זה סימן שהגיע סוף העולם. דני, לעומת זאת, מצא את עצמו במצב דומה, אבל אימא שלו אמרה: 'אוי, קיבלת מכה, זה בטח כואב אבל כל הכבוד, אתה מתגבר, בוא ננגב את הדם'. היא הקרינה חוזק ושליטה, ודני קלט שאפשר להתמודד עם הדבר האדום הזה. תחושת הכאב שנצרבה בו שונה לחלוטין.

"עכשיו יוסי כבר בן שלוש. אימא מנסה לגרום לו לאסוף את הצעצועים בחדר. אין לי מושג איך לגרום לו לעשות זאת, אני ביולוגית, תלכו למנחת הורים... אבל בואו נתמקד בתגובה שלנו: אם אימא של יוסי תשים לב, ותגיב לפלא הזה בהתפעלות, במחמאות, בפרגון נפלא, בשבחים – המוח של יוסי יפריש דופמין באזור ההנאה במוח, והוא יחווה הנאה מפעילות חיובית. אחר כך הוא גם ינסה לפתור תרגיל קשה בכיתה כדי לחוות שוב את התחושה הזו ולקבל חיזוק חיובי מהמורה, כי הנאה גורמת להנעה. זה בסיס המוטיבציה. כשטוב לי, כשאני נהנה – ארצה לעשות זאת שוב. 

"יש שורת מחקרים על חולדות, שמראים שאימא-חולדה שליטפה, חיממה וטיפלה בגורים שלה בצורה טובה – גידלה חולדות בוגרות עם מוטיבצייה גבוהה יותר, עם כישרון למידה, עם זיכרון מפותח ואפילו עם יכולת עמידה בלחצים. חולדות שלא זכו לטיפול טוב ב'גיל הרך' שלהן, הגיבו רע לסטרס, גדלו להיות חרדתיות, תוקפניות, כאלה שלא מצליחות להוריד את רמות הלחץ כשיש איום".

בשבוע שבו המדינה כולה עסקה בחינוך הגיל הרך, ד"ר מזרחי סיימה את דבריה כך: "איך יכול להיות שמה שהתרחש כל כך מוקדם, בינקות ובילדות, משפיע על הגנים עד לגיל מאוחר? קוראים לזה אפיגנטיקה, אחד הנושאים הבוערים ביותר בעולם הביולוגיה. הסביבה, היחס, תנאי ההתפתחות, המזון – משפיעים על הגנים שלנו. זה לא תירוץ כדי שנבוא ונאמר 'אה, אימא לא חיבקה אותי מספיק, לכן יש לי בעיות קשב וריכוז', כי יש עוד גורמים משפיעים. אבל זה כן נותן לנו את היכולת להכריז, גם על בסיס מדעי: תרבו בנשיקות, תרבו בחיבוקים, תרבו במבט בעיניים, בדיבור נעים, בגילויי אהבה, תגידו לילדים שלכם כמה הם טובים ואהובים. כמו קסם, הדברים האלה יסייעו למערכת הכאב שלהם, למערכת הלחץ, לקוגניציה, למוטיבציה. תאהבו את הילדים שלכם".ֿ

("מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות