רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

מטביליסי באהבה: כיצד מעשה טוב הציל את חיי

כ״ד בסיון ה׳תשע״ט כ״ד בסיון ה׳תשע״ט 27/06/2019 | מאת אריאלה שפירו

האם קיים מעשה טוב באמת בלי מניעים אישיים?

באותו יום חמישי בבוקר, הגעתי למשרד ב- 7:30 בבוקר וקיבלתי בברכה את האוויר הלא-ממוזג שפגש אותי בכניסתי. היה זה יום חם במיוחד בחודש ספטמבר ולא רציתי להיתקע בחום בפקקים של הבוקר. בשבוע האחרון, העצבנות של הנהגים השתלטה על כלל נהגי טביליסי, גיאורגיאנים חמי מזג וחסרי סבלנות עוקפים מכל הכיוונים ונכנסים זה בזה מאחור כמעט בכל צומת.

תוך כדי שגרת הבוקר העמוסה שלי (הראשון שמגיע למשרד מכין קפה), התקשר יואל, כאילו קרא את מחשבותיי. יואל - מכר שהפך לחבר - ואני תיאמנו טיפול רפואי ושירותים חברתיים לבחורה גיאורגית יהודיה בשם מרים. מרים נולדה עם תסמונת דאון וחור בלב ונראה שהייתה יכולה לחיות חיים טובים במדינה מערבית. אולם היא נולדה לעוני בגיאורגיה הכפרית, להורים שלא היו להם האמצעים לטפל בה. יואל ואני היינו המשוטים שלה ולרוב שוחחנו פעם ביום - קראנו לזה שיחת "ההורות המשותפת" שלנו.

יואל הוא בדרך כלל פטפטן, אולם הפעם הוא נשמע נסער ובקושי יכולתי להבין אותו. לבסוף, בין הצעקות הלא ברורות והבכי, הצלחתי להבין את המסר בצורה ברורה: מרים נפטרה בלילה. הרגשתי את האוויר נשאב מריאותיי. עצמתי את עיניי וניסיתי להתמקד בנשימה. אולם מילותיו הבאות של יואל הכו אותי בתדהמה.

"מצאתי קיטל וטנדר", אמר יואל, "אנחנו מסיעים אותה לגבול אזרבייג'אן לקבורה יהודית! מתי תוכלי להיות שם?"

"יואל", פתחתי ואמרתי באיטיות, "בית החולים לא רצו להשאיר אותה שם בלילה? זאת אומרת, מה לגבי מחלות, הדבקה… היה לה זיהום חמור… יואל, חום אימים בחוץ! זה רכב עם מיזוג? חכה, מאיפה השגת את הרכב? אין לך בכלל טנדר". זו לא הייתה שיחה שאי פעם דמיינתי שאנהל. 

 המחברת במפעל אנרגיה תרמית, רפובליקת גיאורגיה

יואל השיב בתעוזה אופיינית. "מצאתי רב - הוא נוסע אחריי. ראש העיר פוגש אותי עם הקברנים. מתי תוכלי להיות שם? נחכה לך!"

אם אצא מטביליסי ב- 12 בצהריים, אוכל להיות בגבול אזרבייג'אן תוך 5 שעות, אפילו 4, אם הנהג שלי יהיה גיאורגי. "אהיה שם ב- 17:00", אמרתי ליואל וניתקתי את השיחה. כשכל גופי עדיין הלום, ניגשתי לחדרו של הבוס ונקשתי בדלת. "מנפרד... אני צריכה לצאת ללוויה…" 

הלב של מרים

מרים ואני נפגשנו במרץ שעבר. היא הייתה נערה בת 13 - יפה, חצופה ונועזת, ואהבתי אותה מהרגע הראשון. חברה המליצה שאפגש עם מרים – יש לי גם אחות צעירה עם צרכים מיוחדים והתגעגעתי אליה ורציתי להרגיש שאני עושה משהו כדי לעזור לנזקקים הרבים בגיאורגיה. השמיים נענו לי. בהתחלה ראיתי במרים את אחותי, אולם אישיותה ונחישותה של מרים באו מהר מאוד לידי ביטוי וגיליתי שהיא לא פראיירית של אף אחד, לא תחליף של אף אחת ובכלל לא מסכנה. למרות, או אולי בגלל, היותה חולה מאוד וענייה ביותר, כל מהותה זעקה לכל מי שנמצא בסביבתה: "אני כאן, אני עדיין שורדת, ולא אכפת לי מה אתם חושבים!" איך אפשר שלא לאהוב נשמה כזו?

טכנית, מצבה של מרים ניתן היה לתיקון בניתוח, או לפחות כך היה המצב 4 שנים לפני שנפגשנו. כעת היא כבר סבלה מתסמינים של אי ספיקת לב, וניתוח דחוף יכול היה להציל את חייה. לאחר שהתיידדתי עם מרים ורכשתי את אמון אמה, הצלחתי לארגן למרים פגישה עם מנתח הלב הבכיר ביותר בגיאורגיה. ד"ר גיורגי, איש מקסים בשנות ה- 60 לחייו, למד רפואה פעמיים - פעם במוסקבה ופעם באוניברסיטת UCLA בארה"ב. איך הוא עשה את זה בארה"ב אין לי מושג, כי הוא לא מדבר אנגלית. טיקו, האחות שעובדת איתו, הייתה מתורגמנית מצוינת ואשת הקשר שלנו. 

אחרי שערך למרים בדיקה מקיפה, הוא לא היה מוכן לקבל תשלום. טיקו הסבירה, "גברת אריאלה, הילדה הזו נשלחה אליו לפני ארבע שנים על-ידי עובדת סוציאלית והוא מיד המליץ על ניתוח. אף אחד לא הקשיב לו, והוא מרגיש אשם שהוא לא לחץ חזק יותר". ד"ר גיורגי הניד בראשו ואמר ברוסית, "נראה. היא מאוד חולה. נראה. יהיו לי את כל תוצאות הבדיקות תוך שלושה ימים".

שלושה ימים לאחר מכן, קיבלנו את גזר הדין: אי אפשר לנתח. מערכות גופה של מרים היו בשלבי קריסה כתוצאה מזיהום קשה. בתור מישהי שלא מוכנה לשמוע "לא", לקחתי על עצמי לפנות לרופא ולנסות לשכנעו. הגענו לפשרה: ד"ר גיורגי יאשפז את מרים בבית החולים למשך חודש, כדי לטפל בזיהום שלה, תחת השגחתו. אם הזיהום יחלוף, הוא ישקול לערוך את הניתוח מציל החיים. הסיכוי היה קלוש, אבל כולנו השקענו בכך את כל כולנו: טיקו טיפלה בענייני האדמיניסטרציה, אחרי שכנועים ממושכים הצלחתי לבסוף להביא את אמה של מרים לאשפז את מרים, ויואל, שהתנדב בעבר כחובש במשרה חלקית, נהג באמבולנס.

היה לנו חודש. זינקתי לפעולה והתחלתי לארגן: דירה, תרופות, אוכל, בגדים, מצעים… כמעט הכל. למשפחה שלה לא היה כלום. יואל ואני הפכנו לצוות לעניין והאצלנו סמכויות. פיטרתי את העובדת הסוציאלית מטעם המדינה ומצאתי מישהי אחרת. העובדת הסוציאלית החדשה, מריאנה, הייתה קול רגוע של שפיות והפכה לאשת מפתח בקשר עם ד"ר גיורגי. 

נדיבות שופעת

אחת הדאגות המרכזיות הייתה לגייס כספים כדי לממן את ניתוח הלב העתידי של מרים. בית החולים היה מוכן לספוג את מחצית העלות, אולם זה עדיין לא הספיק. פניתי לקהילת יוצאי טביליסי ולקרן צדקה שמחלקת כספים למשפחות נזקקות. תוך 24 שעות הסכימה הקרן לממן את החצי השני של התשלום עבור הניתוח. יו"ר הקרן שלח לי הודעה פרטית, "למה עוד המשפחה זקוקה? אני רוצה לעזור".

כמעט בכיתי מהתרגשות ועניתי: "הכל. בגדים, מצעים וכסף לאוכל הם הדברים הכי דחופים". למחרת שלח יו"ר הקרן לביתי שני שקים של בגדים חדשים ומצעים. כשסיפרתי לחברה בהתלהבות על נדיבותו של יו"ר הקרן, היא המליצה לשלוח דוא"ל כללי לקהילת המהגרים שעזבו את טביליסי. "אני בטוחה שאנשים ירצו לעזור", קבעה. ב- 23:00 באותו לילה שלחתי קריאה לכל קהילת יוצאי טביליסי וביקשתי תרומות. ב-17:00 למחרת, כבר שקלתי לשכור עוזרת במשרה חלקית כדי להתמודד עם כמות התגובות. רצון טוב, נדיבות ושפע זרמו מכל עבר. הסלון שלי החל להתמלא בשקים של בגדי נשים וילדים (במשך שנים אמה של מרים לא עשתה קניות), מצעים, מגבות, כלים, סירים ומחבתות, צעצועים, ספרים - כל מה שתרצו. בזמן שאני וחברה מיינו את הדברים, הטלפון שלי צלצל: יואל מצא דירה מרוהטת באזור טוב! החסרון היחיד? ללא מזגן. זה היה בחודש מאי והטמפרטורה בשעה 11:00 בבוקר כבר הייתה 30 מעלות. נזקקנו למאווררים, אז דוא"ל נוסף נשלח לקהילת יוצאי טביליסי הנאמנה: מישהו רוצה להיפטר ממאווררים? שעה לאחר מכן, אישה שעמדה להפוך לחברה טובה, שלחה הודעה: "בואי נלך לקניות".

 מפגש של קהילת יוצאי טביליסי היהודים במרכז התמיכה של נאט"ו בקאבול, אפגניסטן.

הייתי בבאטומי, גיאורגיה, כשהתקשרה העובדת הסוציאלית. "אריאלה…" היא פתחה בהיסוס וכבר ידעתי את התשובה. אין ניתוח - מצבה של מרים הדרדר מדי, הגוף שלה היה שברירי לאחר שנים של זיהום ומחיצת הלב שלה נחלשה מדי. התווכחתי. "אבל מה אם ניתן לה עוד זמן? עוד תרופות? היא נראית הרבה יותר טוב אחרי חודש אחד בלבד!"

מריאנה מלמלה. "אני מצטערת, דיברתי עם ד"ר גיורגי. הוא איתן בדעתו. עכשיו זה בידיים של אלוהים. אנחנו צריכים להתרכז בטיפול לקראת סוף החיים".

הודיתי לה, ניתקתי והתקשרתי לטיקו. היא אמרה את אותם דברים. "אנחנו מצטערים, היא ילדה מאוד מיוחדת. אנחנו צריכים להתרכז בטיפול של סוף החיים".

האם כולם הקשיבו לאותו תקליט?! הכעס והייאוש העמוק החלו להזדחל וכמעט ויתרתי. במקום זאת, התקשרתי לאמא שלי, שנסתה לנחם אותי. דמעות של כעס וצער פרצו מתוכי ולא יכולתי לעצור בעדם. 

אבל הכעס הניע אותי קדימה וחסם רגשות אחרים. התעלמתי מרצוני לזעוק אל השמיים, ופניתי שוב אל קהילת יוצאי טביליסי. התרומות שהצטברו למאות דולרים לצורך ניתוח הלב, נותבו מחדש לרכישת תרופות, מזון ומוצרים קריטיים אחרים. השמועה על מצבה של מרים התפשטה והתרומות המשיכו לזרום, עד שנאלצתי לפתוח חשבון בנק מיוחד לשם כך. 

חברה טובה שלפה אותי מרחמיי העצמיים. "אריאלה, תסתכלי על כל הטוב שעשית!" קראה קארן, שנמאס לה לשמוע אותי מתלוננת על חוסר היכולת שלי להילחם במוות. "תפסיקי לרחם על עצמך! את נתת לכל האנשים האלה, שחלק גדול מהם זרים, הזדמנות מדהימה לעזור לאדם אחר מתוך חוסר אנוכיות מוחלטת! הבאת טוב ואור למקום חשוך".

מילותיה הזכירו לי שיעור בהלכה שגרם לי לעצור לרגע. התלמוד קובע שהתגמול על נדיבות אמת, גמילות חסדים, תינתן בעולם הזה, לא בעולם הבא.

 הכותבת בהקראה פומבית, שיקגו

באחד הפירושים האהובים עליי של אמירה זו מהתלמוד, מלמד עמנואל לוינאס שכשאנו מגיבים לסבל מתוך נדיבות וטוב-לב, אנו מורידים אור ואלוהות לתוך העולם הזה. אם ניקח את זה צעד אחד קדימה, אם אנחנו יוצרים תגובה ומעורבות קהילתית לטפל בנזקקים, אנו יוצרים בקרבנו מרחב מחיה של קדושה. כשגדלתי, נדיבות וטוב-לב הוחדרו לתוכי על-ידי המשפחה שלי והקהילה שלי. בשנתיים האחרונות שלי בבית הספר, הייתי חברה בוועדת החסד הקהילתי וארגנתי חלוקת מזון ובגדים לצעירים ממשפחות נזקקות. למרות שמאמציי היו רבי ערך, הם לא היו נטולי אינטרס עצמי: הם עזרו לי לקבל מעמד חברתי, הכרה, זה נראה טוב בטפסי המועמדות לאוניברסיטה - אינטרסים שכולנו מכירים. פעמים רבות תהיתי לגבי אותו יצור אגדי - האם קיים באמת מעשה טוב בלתי אנוכי לחלוטין?

ההבנה שלקחתי על עצמי באופן פעיל, והנעתי גם אחרים, למעשה בלתי אנוכי לחלוטין היכתה בי. כולנו עשינו זאת - לא כי הרגשנו מחויבים על-ידי גורם חיצוני כלשהו, אלא כי כולנו ידענו שזו האופציה היחידה. כל התרומות היו אנונימיות, שמות לא הוזכרו מעולם, ולא היה שום תגמול אישי שהתלווה למעשים. 

חיים ומוות

החודשים הבאים היו מלאי אי-ודאות. למרות שבאופן רשמי מרים חזרה הביתה ביוני, באמצע אוגוסט היא שוב התאשפזה בבית החולים כשהיא סובלת מדלקת ריאות קשה. צוות "ההורות המשותפת" התרחב וכלל את יואל, הרופאים שלה, העובדת הסוציאלית ואני - וכולנו ידענו שזה רק עניין של זמן. כך שהטלפון מיואל בספטמבר לא היה הפתעה.

שבוע לפני ראש השנה ויום הולדתה ה- 14, נערכה למרים לוויה יהודית קצרה והיא נקברה בבית קברות יהודי קטן באזור לגודחי בגיאורגיה, ליד גבול אזרבייג'אן. יואל מצא את החלקה, קרוב לוודאי בעזרת מעורבות משמיים, למרות שלא הייתה באזור קהילה יהודית פעילה במשך שנים.

מרים נפטרה בשלווה בשנתה. זה לקח לי זמן להשלים עם זה, אבל בסוף הבנתי שמוות מלא שלווה הוא ברכה ונס. שישה חודשים אחרי הלוויה שלה, זכיתי להבנה מעמיקה עוד יותר על השיעור ביחס לתגמול על נדיבות בעולם הזה. יום אחד בדרך לעבודה, עמיתיי ואני היינו מעורבים בתאונת דרכים קשה. זה יכול היה בקלות להיגמר באסון - הנהג נרדם ונכנס לנתיב של סמיטריילר ענק בעל 12 גלגלים. הצפירה החזקה של נהג המשאית העירה את הנהג שלנו מספיק זמן כדי להסיט את ההגה ברגע האחרון, כך שאף אחד מהנוסעים לא נפצע. הרכב שלנו נחבל בצורה רצינית, אולם תודה לאל שכל הנוסעים יצאו מזה עם שריטות קלות בלבד.

יצאתי מהרכב ההרוס, ופתאום התברר שאנחנו נמצאים מטרים ספורים מבית הקברות שבו נקברה מרים. התחלתי לרעוד בהכרת תודה עמוקה על גודל הנס שניתן לנו , כתמורה על המעשה הטוב חסר האנוכיות שלנו. מאותו רגע ואילך, אני מאמינה במלאכים שומרים, בניסים ובערך ובהשפעה העצום שיש למעשים טובים חסרי אנוכיות. 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן