תחילתו של מאמר זה לוקח אותי שנים אחורה, כשהייתי עדיין צעיר ונאיבי (עכשיו, אני כבר לא צעיר).

באותם הימים, ראיתי יהודי מבוגר ממני בשנים שיושב ואוכל ארוחת צהריים.

הנהגת האכילה שלו עשתה עלי רושם של גרגרנות משהו, של אכילת יתר שלא היתה נצרכת לבריאות שלו. לא בצורה גסה וחסרת פרופורציה, אבל בכל אופן בצורה שגרמה לי לחשוב (לעצמי...) שאדם כזה שכבר עבר שנים כה רבות, צריך היה להשתפר בהרגלי האכילה שלו.

אני מביט לאחור על מחשבות הילדות שלי הללו, וצוחק. לא כי זה מצחיק. אלא, כי הנאיביות שהיתה מנת חלקי משעשעת.

ה"הגיון" שלי בימים ההם היה בערך כזה: אני צעיר לימים, ולי עדיין לא היו לי מספיק שנים להתאמן במלחמה העיקשת נגד היצר הרע והמשיכה השלילית לכל מיני דברים. אבל לאדם שכבר התקדם יותר ממני בחיים, ושכן היו לו את כל ההזדמנויות ההולמות... מה קרה? למה הוא לא גמר עם הבעיה שלו אחת ולתמיד?

נכון ולא נכון

ועכשיו שכבר התבגרתי, שיניתי את דעתי. אבל, לא לגמרי. אני חושב שזה נכון ולא נכון.

'נכון', כי בעולם מושלם באמת ככה ראוי היה שיהיה. מובן שלא כל דבר פועל בשיטה של 'זבנג וגמרנו', אבל בכל אופן יש בעיות שמן הראוי כבר להתקדם הלאה ולהשאיר אותן מאחור.

אבל 'לא נכון', כי לא ככה פועל העולם האמיתי.

ייתכן שיש בעיות קטנות ושונות שנשארות עם האדם במשך כל ימי חייו?

יש בעיות שונות שנשארות עם האדם במשך כל ימי חייו. ואני מדבר אפילו על דברים פשוטים שכבר מן הראוי היה להתגבר עליהם לפני זמן רב.

האומנם ייתכן שאדם נאבק כל ימי חייו בכך שהוא תמיד עושה דברים ברגע האחרון? שלמרות עשרות השנים שעברו, הוא תמיד מוכן לשבת רק חמש דקות אחרי זמן הדלקת נרות? הייתכן שלמרות שהוא אוכל יום יום, הוא עדיין נאבק לאכול את סוג המאכל שהוא צריך לאכול, ולא מתפתה לאכול סוג – או כמות – שאיננה טובה עבורו?

ומן הקל אל הכבד: הייתכן שגם כעבור שנים רבות, ולמרות שהוא מכיר את עצמו ותכונותיו, עדיין נוטה אדם לכעוס על מה שלא צריך? או להיות לא נחמד כמו שמן הראוי שיהיה?

ומן השלילה אל החיוב: היעלה על הדעת שאדם הזוכה לחיים שהם מלאים כל טוב, אינו מעורר את לבו לשמוח בטוב שהוא זכה לו? הייתכן שהוא עדיין לא השכיל להביט בהשתאות על פלאי העולם, ועל יופייה של הבריאה? הייתכן שהוא לא מפנה לעצמו זמן להתבודדות ומחשבה? ושהוא לא השכיל ליצור לעצמו גישה מלאה שמחה לחיים?

החיים זורמים הלאה

הבעיה אולי היא, שהחיים זורמים הלאה ללא הפסק.

אם היה איזה פסק זמן, שהיה מאפשר לכל אחד לעצור ולחשוב: איפה אני אוחז, מה לא מוצא חן בעיני, מה נראה שהוא בעדיפות ראשונה לתקן... אזי היינו מקפידים יותר לעשות את התיקון הזה. היינו מפנים את המשאבים להתמקד בדברים שיש להם עדיפות ראשונה.

אבל כשהחיים זורמים הלאה ללא הפסק, גם אנחנו זורמים עמם.

לאן?

צריך איזו גבורה מסוימת לעצור את שטף העניינים, ולומר לעצמנו שכבר 'הגיע זמן'. וכך אמרו חכמינו: "אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה".

אותה גבורה נצרכת גם או במיוחד כשמדובר באדם שרוצה ללמוד ולשנות, ושאינו מחפש להימלט מזה. אלא, שמה אפשר לעשות?! עכשיו בדיוק הוא עסוק מדי. זו צורתה (וצרתה) של תקופת החיים, וצריך לכבד את זה – כך לפחות הדעת נוטה לחשוב.

לכש...

לכשאפנה - אשנה, אלמד.

לכשאפנה - אעשה התעמלות ואוכל רק דברים בריאים.

לכשאפנה - בודאי אתחיל להיות אדם שמח יותר. אעשה את כל מה שצריך כדי להשיג את התכונה החשובה הזו.

לכשאפנה - אתחיל להקפיד להיות בן אדם טוב יותר, מסודר יותר, החי את חייו בצורה הטובה ביותר.

לכשאפנה - יהיה לי ממש גן עדן עלי אדמות, הכל יהיה כל כך ורוד ונפלא.

לכש...

חביבי, העולם לא עובד ככה. הזמן לשנות הוא עכשיו

חביבי, העולם לא עובד ככה. הזמן לשנות הוא עכשיו, כי אם לא מתחילים לעשות את מה שצריך עכשיו ומיד – הזרם פשוט ממשיך באותו מסלול.

תקן היום את החיים להיות בצורה שאתה רוצה שיהיו, ואל תשתהה אפילו עוד יום אחד מלעשות את התיקונים הנצרכים.

אל תאמר לכש...

קדימה צעד!