רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

הדברים הקטנים בחיים

י״ט באדר ה׳תשס״ט י״ט באדר ה׳תשס״ט 15/03/2009 | מאת לורי אסס

המחוות הקטנות וחסרות החשיבות, לכאורה, הן אלה שנותנות את הכוח.

בתחילת סמסטר הקיץ שלי באוניברסיטה, רחוקה מהבית, בודדה בלי משפחה או חברים, הייתי מוצאת בארונית הבגדים שלי מתנות קטנות ארוזות בנייר-עטיפה מוכסף, תחובות בנעל הספורט ההפוכה שלי, בין קפלי המגבת, בכובע של הקפוצ'ון. היו אלה מתנות קטנות מאמא שלי, טיפות של חיבה: שעון מעורר, חפיסת מסטיקים, גומיות לשיער, כרטיסי ברכה מעודדים, שהוסתרו בקפידה בין חפציי. המתנות הסמליות האלה חיברו אותי אליה. את רואה, אני מתגעגעת אלייך. את רואה, את חשובה לי. אל תהיי עצובה.

המחוות הקטנות הן אלה שנותנות לנו את הכוח.

במגרה שבבית שלי מונח מכתב תודה ממורה, על מתנה ששלחתי לה לכבוד הולדת בנה. התינוק ההוא כבר בן ארבע, ואני לא יכולה לזרוק את הפתק. יש בו הודיה סטנדרטית, ו"אנחנו מאוד מעריכים..." ובונוס נוסף – שני משפטים שנתפרו במיוחד בשבילי, אישיים ונוגעים ללב.

שמעתי סיפור על זוג שהיה נתון במשבר נישואין רציני. באותה עת, הבעל יצא לנסיעה עסקית, וביקש את הסכמת אשתו: אולי מתאים לה שהוא יישאר מחוץ לבית במשך זמן רב יותר משדרשה הנסיעה. הוא ביסס את התוכנית הזאת על המצוקות של שניהם. היה לה קשה מאוד, אבל היא הבינה את הרגשתו. לילה לפני הנסיעה שלו היא חשה בריקנות שמרגישים רגע לפני שמאבדים משהו יקר, והחליטה לנסות משהו חדש. היא חתכה פיסות נייר וכתבה עליהן כל מיני אני זוכרת:

אני זוכרת את הלילה שבו נולד בננו ונסענו בגשם לבית החולים ואני פחדתי, אבל הרגשתי בטוחה כי היית אתי.

אני זוכרת שחזרת הביתה מוקדם, כי הייתי חולה ומצוננת, והבאת לי תה בבונג ועוגה.

אני זוכרת שהיינו בחתונה של אחותי ואתה חיפשת את מבטי וחייכת אלי.

היו אלה פיסות הנייר הקטנות שבסופו של דבר החזירו אותו אליה. לפני הזמן.

היא החליקה את הפתקים לתוך הספר שהוא התכוון לקרוא במטוס, לגרביים שבמזוודה, לתיק הרחצה... היו אלה פיסות הנייר הקטנות הללו, שבסופו של דבר החזירו אותו אליה. לפני הזמן.

לא מזמן, בעלי החזיר את הבת שלנו הביתה מהגן. היא נכנסה לבית בהתקף-זעם קלאסי וצרחני, צווחת חיצים לתוך אוזנינו, נשכבת על הרצפה ובועטת כמו דג משתולל מחוץ מים.

הוא חיכה. הוא הרים אותה בזרועותיו. הוא החזיק אותה. הצעקות שלה הפכו לנשימה סוערת, ואז היא נרגעה.

למחרת, כשנסעתי ברכב, חשבתי שאני צריכה להגיד לו איך שהוא טיפל בזה בצורה נפלאה, למרות שזאת הייתה התנהגות שגורמת לך לרצות לסתום את האוזניים, לברוח לחדר אחר ולנעול את הדלת.

לא, אני לא רוצה להתקשר אליו לעבודה, חשבתי. זה לא עד כדי כך חשוב.

אז מתי כן חשוב להתקשר?

הכיור סתום וצריך להזמין שרברב. אתה יכול לתת לי את המספר? קיבלנו הזמנה לבר מצווה של השכנים. מה לענות להם?

הרי זה הגבר שישב אתי במסעדה רומנטית, ולאחר הארוחה קירב אלי את הנר שעל השולחן, כדי שאוכל לקרוא יותר בקלות את ברכת המזון. כשהבטרייה של הנייד שלי התחילה לזייף ואני הייתי צריכה לנסוע ליום שלם בלי מטען, הוא שלף את הבטרייה שלו והחליף בשלי.

כשקוראים ביוגרפיות של אנשים צדיקים, לומדים שהצטברותם של המעשים הקטנים היא זאת שהופכת את האדם לגדול ובלתי נשכח. כמו הרב שלמה זלמן אויערבך, שתמיד הקפיד לשבת במושב הקדמי במונית, כדי שהנהג לא ירגיש כמו משרת. ולא מדובר במעשים בודדים מסוג זה. הטיפות הקטנות של הגשם הן שיוצרות את השיטפון.

חוזקם של הנישואין לא בא מהדברים הגדולים – טיול ההפתעה לאירופה, צמיד היהלומים היקר, להיות איתו בניתוח רציני.

חוסנם של חיינו המשותפים בא מהדברים הקטנים. מהתשובה החיובית ל"זה בכלל משנה? זה חשוב? תהיה לזה בכלל השפעה על החבר/ה שלי? על בן/ת זוגי? ילדי? זה ישפיע עליי?"

התקשרתי אל בעלי להודות לו.

גרגרי האורז הקטנים הם אלה שמתחככים זה בזה בתוך הרעשן, שיוצרים את הקצב, יוצרים את המנגינה. כן, כן, כן.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן