נתחיל בילדות.

קראש! נשמע קול נפץ חזק ועוד צלחת מן הסט היקר כל-כך לאימי בדק את חוקי המשיכה ולא יכל להם. רסיסים קטנים נשלחו לכל עבר, אך לא הרעש, ולא מלאכת האיסוף המתישה של חלקיקיה הם שגרמו לנו לטראומה, אלא תגובותיה של אימי. פניה היו עוטים הבעת צער עצומה, כאב הלב שהיא חשה מניפוץ הצלחת שורטט ביד אמן על פניה. אם לא היו אורחים בסביבה, היינו זוכים גם לפס-קול צורם שליווה את התמונה הזועמת ששילחה אלינו במבטה.

אני מכירה כל כך טוב את המבט הזה...

מצאתי את עצמי עושה אותו כאן, בביתי, לילדי התמימים, שכל העוון אשר בידיהם הוא שהידיים הקטנות האלה, לא מנעו את שיבת הצלחת היקרה לכור מחצבתה, כמו שנאמר: מעפר אתה ואל עפר תשוב.

פרצוף עקום וכועס היה עולה על פני, ובזכות המודעות למה שעברתי אני, הצלחתי למזער את הליווי הקולי לקיטור קטן באוויר. ועדיין, כשנשברה צלחת בביתי, ה"מזל טוב" שנאמר לא היה מכל הלב, אלא רק ניסיון פתטי להמתיק את הגלולה המרה.

כשנשברה צלחת בביתי, ה"מזל טוב" שנאמר לא היה מכל הלב

כך היה עד שלמדתי קרמיקה.

פעם בשבוע הייתי הולכת לסדנא. לכאורה, להכין כלי חרס. למעשה, להתחבר לגוף, לאיזון הפנימי, ולמידות שלי.

הייתי מכינה גוש חמר שלשתי שוב ושוב וקיוויתי שאין בו בועות אוויר. את הגוש הטחתי על גלגל האובניים והתחלתי למרכז אותו. הגלגל מסתובב ועלי מוטל להפעיל כוח, לא יותר מדי ולא מעט מדי. לא להיות מתוחה, לא נינוחה מדי ובכל זאת, בשליטה.

כמה פעמים חשבתי שהכלי ממורכז דיו (או בילפתי כך לעצמי) ואז בשלב הגובה, התגלתה האמת, וכל הכלי נטה עד שקרס.

כמה וכמה פעמים הייתי בטוחה שהוצאתי את בועות האוויר ואז לפתע נתגלו תוך כדי עבודה. והתוצאה, ניחשתם נכון: שוב לא יצא דבר מן הגוש.

לפעמים במשך כל השעתיים לא הייתי מצליחה לצאת עם עבודה אחת גמורה!

אתם יודעים מה, זה היה בסדר מבחינתי, כי בכל פעם למדתי והשתכללתי ביכולת ההקשבה שלי לעצמי. ללמוד להיות אמיתית וכנה. להבין שמיטב המאמצים מצידי לא תמיד יניבו תוצאה שאני רוצה בה, אך אין לי דרך אחרת ללמוד. אט אט למדתי את שלבי העבודה. מדי פעם הייתי עוזבת את האובניים ועוברת ליצור בעזרת ידיי בתי מזוזה, ונטלות, כדי שיהיה לי איזה תוצר לקחת הביתה.

אחרי שריפה ראשונה יצאו כמה כלים. חלקם אפילו יפים מאוד. צבעתי אותם. לא תמיד יצא כמו שרציתי. למדתי לקבל גם את זה.

הבאתי את הכלים הביתה. וכאן, בין משחק בכדור לבין סקרנות או נפילה לכיור, רובם מצאו את דרכם לאוסף החלקים השבורים שאולי יום אחד נעשה ממנו פסיפס יפה.

חשבתי, שדווקא הכלים שהכנתי בעצמי יעמידו אותי בניסיון כמעט שווה לזה של אימי, הרי מה יותר יקר לי מיציר כפיי? וראה זה פלא. התרגלתי לעובדה שכלים נשברים. אולי בזכות העובדה שבסדנא, היו כלים שנהרסו לי בכל שלב אפשרי. למדתי שכך דרכם של כלים.

למדתי שחמר הוא בסך הכל חומר. נכון, הצורה נותנת לו משמעות, ההשקעה נותנת לו ערך והיצירתיות נותנת לו תוכן. ובכל זאת הפנמתי את העובדה שמדובר רק בחומר, בכלי. כלים, אפשר להחליף, אפשר להכין ואפשר אפילו לקנות חדשים.

אנו כאנשים נתונים בתוך כלי: הגוף שלנו. כלי הרבה יותר עדין ומורכב ופגיע. ובתוך זה מונחת הנפש שלנו והנשמה.

אנשים שנשברים, הרבה יותר קשה לתקן, וגם אי אפשר להחליף.

לא כדאי להעדיף כלי חומרי, יקר לליבנו ככל שיהיה, על פני היצירה הא-לוהית המופלאה, אנחנו עצמנו וילדינו. אז בפעם הבאה ששומעים את ה'קראש' הזה של הצלחת או הכוס המתנפצת חישבו: מוטב הצלחת מאשר יד או רגל, לב או ריאה, שלא נדבר על מוח!

מוטב לחייך ולאחל "מזל-טוב" לדיירי הבית המוכרים והאהובים, מאשר להזעיף פנים ולהשאיר סדק בליבותיהם הרכים.

עשו לעצמכם דמיון מודרך, ראו בעיני רוחכם את הסט הכי חשוב מהסבתא-רבה הולך פייפן. ואתם מחייכים, עליזים ומאושרים.

יאללה, מי בא לשבור צלחת?