רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

תרבות השוויץ: ובשביל מי אתם חיים?

כ״ט בטבת ה׳תשס״ט כ״ט בטבת ה׳תשס״ט 25/01/2009 | מאת נועם אשר

בתרבות של היום, אנחנו חיים כאילו ההכרה של אחרים בהישגים שלנו היא הדבר היחיד שבשבילו שווה להתאמץ.

בפוליטיקה מקובלת האמירה 'עשית ולא פרסמת – לא עשית. לא עשית ופרסמת – עשית'. אבל המשפט הזה כבר מזמן לא מוגבל לפוליטיקאים. נדמה שרבים בחברה אימצו אותו כמנטרה לחיים.

שיין ווטסון מהטיימס הבריטי תיארה את 'תרבות השוויץ' שהולכת ומשתלטת על העולם המערבי, כפי שהיא רואה אותה באה לידי ביטוי אצל חברותיה. "כל דבר שאת עושה צריך להיות בגדר הצהרה. אם יש לך ילדים, צריכים להיות לך ארבעה כי שלושה זה קל מידי. אם את קונה בית, את צריכה להרוס אותו ולבנות אותו בסגנון חדש לחלוטין. ושנית, את צריכה תמיד לפקוח עין על הסובבים אותך: אם את רואה מישהו שדוחף יותר דברים ממך לסדר היום שלו, גם את חייבת לעשות יותר."

תחרות נשית – כמו תחרות גברית – הייתה תמיד חלק מההתנהגות האנושית המוכרת. אבל, כמו שווטסון מציעה במאמרה, זה כבר עבר מזמן את ההשוואות הישנות בין מצב פריחת הגלדיולות באדנית שלך ושל השכנה, או מי מהילדים של חברותיך התחיל לדבר בגיל מוקדם יותר. במקום זה, הצגה לראווה של עצמך, משפחתך והבית שלכם, הפכה להיות דרך חיים עבור יותר ויותר נשים – ואנשים. לגברים יש דרכים משלהם להשתתף במשחק הזה: מהמכונית היוקרתית שנקנית רק כי לקולגה בעבודה יש משהו דומה, עד לגולף שמתחילים לשחק בסופי שבוע כי זו המוסכמה החברתית. מנהיגה מסוכנת כדי להרשים חברים ועד לוורקהוליקיות מוגברת, כי מה פתאום שמישהו אחר יראה יותר עסוק ממך.

כולם מרגישים שהם חייבים לחיות בסטנדרט גבוה ומרשים ככל האפשר

אחת המגמות שמומחים כלכליים זיהו עם פרוץ המשבר העולמי האחרון, הייתה העובדה שכולם מרגישים שהם חייבים לחיות בסטנדרט גבוה ומרשים ככל האפשר. אם פעם ידענו שאדם גר בבית שההכנסות שלו מצדיקות ומתלבש כפי יכולו – היום כולם רוצים לאמץ רמת חיים של כוכבי על. אחרת, איך נרשים את השכנים?

כולם, מסתבר, חיים כדי להצהיר הצהרות.

להיות מפורסמים – כמה שרק אפשר

אולי זה לא מפתיע בדור שבו דרך שימשה של תרבות הסלבריטאים באופן חסר תקדים. זה התחיל בסגידה לכל מי שזכה להופיע בטלוויזיה, נמשך בהמוני ילדים שגדלו עם שאיפה צנועה אחת 'להיות מפורסם', והסתיים בדור הריאליטי שבו כמעט כל אחד יכול לקבל צ'אנס לחמש דקות של תהילה, ואנחנו פשוט לא מתעייפים מזה.

בבריטניה, מורים הזהירו בדו"ח רשמי לממשלה שתלמידים מאמינים 'כי מעמד הסלבריטאי פתוח לכל אחד'. שליש מהם, מסתבר, רוצים להיות "מפורסמים כדי להיות מפורסמים", בלי לדאוג באשר לאופן שבו יגיע הפרסום הגואל. אבל מי אמר שרק ילדים שוגים באשליות? מבוגרים יכולים אולי להפנים שהסיכוי הגדול שלהם לפרסום אמיתי הוא דרך ליהוק לתוכנית האח הגדול, אבל בדרכם שלהם, הם מבטאים את אותה תפיסת החיים. אוקיי, אז לא כל הארץ (או העולם) יוכלו להתרשם מחוש הסטייל והכישורים החברתיים שלנו – אבל לפחות נדאג שאנשים רבים ככל האפשר ידעו עליהם.

זהו המפתח ל"תרבות השוויץ". גידול ילדים הוא דבר חשוב, אבל מי ידע על השעות שאני משקיעה בהכנת שיעורים או בהקשבה סבלנית? אז במקום להשקיע בזה, חשוב יותר שהילדים יהיו לבושים כמו נסיכים קטנים, גם אם זה ממש לא נוח להם. ורצוי שיופיעו בהיכל התרבות לפחות פעם בכל עונה, גם אם אין להם באמת שום נטייה אומנותית. גם בית נוח ונאה הוא דבר שמוסיף לאיכות החיים שלנו, אבל למה שיהיה אכפת כמה הכורסאות נוחות או אם הריהוט באמת פרקטי? מה שחשוב הוא שהאורחים יתרשמו מספות העור הלבנות והשולחן בעיצוב איטלקי עתיק.

וכך, כל מה שאנחנו עושים הופך להצהרה ציבורית. אחרת, מה זה שווה בכלל?

מראה הקרויה 'אנשים אחרים'

יש רעיון נפוץ בתרבות שלנו שאם משהו לא מתועד על ידי המדיה, זה פשוט לא קרה

לורה בוש, הגברת הראשונה לשעבר של ארצות הברית, זכתה לפופולאריות רבה. בניגוד לבעלה, אותה האמריקנים דווקא אהבו. היא הייתה שקטה, אדיבה, פעילה בתחומים חשובים – רבים הללו ושיבחו אותה גם אם התנגדו נחרצות לעמדות בעלה. אבל אפילו הביוגרפיה האוהדת מאד שכתבה עליה העיתונאית הוושינגטונית, אן גרהרט, לא חסכה ממנה לגמרי את שבטה. בנקודה אחת, מסתבר, שגתה הגברת בוש: היא התעקשה לשמור על הפרטיות של חיי בנותיה. "הבעיה עם מדיניות האין תגובה של הבית הלבן," כותבת אן גרהרט, "הייתה שהדימוי הציבורי של התאומות היה מאד לא מחמיא (למשל, כשהתפרסם בעיתונות שאחת מהן נעצרה כשניסתה לקנות אלכוהול בטרם הייתה בגיל המותר), אולי הן האכילו הומלסים, או לימדו ילדים עניים או כתבו תזות מרשימות באוניברסיטה, אבל אף אחד לא ידע זאת."

נדמה שרק עיתונאית אחת, קרטיס סיטנפלד ממגזין 'סלון' , העזה להתעמת עם הגישה הזו. "אם התאומות של בוש מאכילות הומלסים או מלמדות ילדים עניים או כותבות תזות מרשימות – הן ידעו על כך, ויותר חשוב, ההומלסים, או הילדים העניים, או הפרופסורים שלהם, ידעו. יש רעיון נפוץ בתרבות שלנו שאם משהו לא מתועד על ידי המדיה, זה פשוט לא קרה."

הבעיה בגישה הזו היא שאנחנו בעצם לא חיים את החיים שלנו בעצמנו. במקום להתרכז במה שאנחנו עושים – ובאנשים שעליהם המעשים שלנו משפיעים – אנחנו מתרכזים בבבואה שלדעתנו תשתקף במראה הקרויה 'אנשים אחרים'. כפי שאומר גתה במשפטו המפורסם: "אני לא מי שאתה חושב שאני, ואני לא מי שאני חושב שאני, אני מי שאני חושב שאתה חושב שאני."

אף אחד מאיתנו לא נהנה להודות שהוא בעצם חי בשביל אחרים, או, נכון יותר, בשביל מה שאחרים חושבים עליו. אבל רבות מהפעולות שלנו מונחות בידי המניע הזה. וחבל. החיים הם דבר יקר מידי מכדי להפוך אותם להצגה שאנחנו משחקים בשביל קהל, שאחרי הכל עוד עלול לחשוב עלינו בדיוק את ההפך ממה שאנחנו מתאמצים לשכנע אותו לחשוב.

האנשים המאושרים ביותר – והמצליחים ביותר – לא היו כאלה כי ניסו להתאים את עצמם לציפיות של אחרים, או להרשים את הסובבים אותם. בטהובן לא שקד על המוזיקה שלו כדי להתחרות עם מוצרט, ואינשטיין לא היה הגאון היצירתי שהיה כדי למשוך מבטים מעריצים. אם אנחנו מסתכלים על האנשים שאנחנו מעריכים באמת בחיינו – דמויות המופת שלנו – לא נמצא בהם כאלו שחיים בשביל אחרים. לחיות בשביל עצמנו הוא הצעד הראשון הדרוש לחיים שיהיו לאחרים מקור השראה – במקום מושא לקנאה.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן