בירושלים, טילים וקסאמים הם יותר בגדר חדשות מאשר הווי חיי היומיום. תודה לא-ל המשפחה שלי ואני לא שומעים אזעקות וגם לא רצים למקלטים. אני מרגישה כאילו החיים שלי נמשכים לגמרי כרגיל. ובכל זאת, לא כל כך רחוק ממני, אנשים חיים בחרדה מתמדת, ואפילו ריצה למכולת נחשבת אצלם לחוויה מפחידה. ילדים לא יכולים ללכת ללימודים ומשפחות מתעוררות באמצע הלילה כדי לרוץ למקלטים.

לפני שבועיים, הלכתי למספרה, וכאשר שילמתי הספרית הודתה לי במילים נרגשות. כשדמעות זולגות מעיניה היא סיפרה, "התקשרו לבן שלי אתמול בלילה. הוא ירד הבוקר לעזה, ישר למלחמה. הוא לא יכול היה לקחת איתו את הטלפון הנייד. כל הגוף שלי רועד. הילד שלי, הילד שלי!"

ישבתי לצידה, לא יודעת מה לומר, רק חושבת כמה אימהות ונשים, אחים ואחיות, דואגים ליקיריהם שנקראו להתייצב, ולהילחם בחזית.

והנה אני, סתם "ממשיכה בחיי כרגיל". דמעות החלו זולגות גם על פניי.

איך אני יכולה להמשיך בחיי השלווים כשהאחים והאחיות שלי עומדים על סף סכנה ומוות?

איך אני יכולה להמשיך בחיי השלווים כשהאחים והאחיות שלי עומדים על סף סכנה ומוות?

"אז תודה רבה שבאת להסתפר", היא סיכמה. "ושנתת לי תעסוקה כדי שאוכל להסיח את דעתי לזמן מה".

ישבנו בשקט לכמה רגעים, ואני ניסיתי להתעניין ולהשתתף בצערה. יצאתי מהמספרה מוצפת ברצון לעשות משהו. איך אני מסוגלת להמשיך בשלוות חיי כשאחי ואחיותיי עומדים על סף סכנה ומוות?

אבל מה אני יכולה לעשות?

הגעתי לעבודה ובדקתי את תיבת הדוא"ל שלי. כמו מכתב שנשלח ישר מאלוקים, היה שם מייל עם "מבצע תפילה, תורה וחיילים". מדובר במבצע שיצא לדרכו ביוזמת רבנים חשובים לעודד יהודים בעולם לאמץ חייל. כל אדם לוקח אחריות להתפלל, ללמוד תורה ולעשות מעשים טובים לזכות אותו חייל.

האם הייתה אפשרות לקבל מענה מהיר יותר למחשבות שלי? מייד שלחתי מייל וביקשתי שם של חייל צה"ל. מאותו יום הוספתי תפילות רבות ופרקי תהילים לשלומו של "החייל שלי". בעלי הקדיש את לימוד התורה שלו לזכות "החייל שלנו". ניסיתי להוסיף כמה שיותר מעשים טובים לשגרת יומי, ותמיד חשבתי על "החייל שלי" כשעשיתי אותם. הוא נהיה יותר ויותר חלק מהחיים שלי. חשבתי עליו בכל פעם שקראתי את החדשות ושאלתי את עצמי איפה הוא נמצא בכל פעם ששמעתי על נפילת טילים או על מבצע צבאי בעזה. בתוך זמן קצר "החייל שלי" נהיה כמו אח שלי: כל הזמן בראש שלי, במחשבותיי ובתפילותיי.

איפה שהוא, עמוק בפנים, צמחה בי דאגה לשלום אחי, החייל שלי. הייתי ניגשת בפחד לבדוק את החדשות, שמא אמצא שם את שמו. החברות שלי צחקו עליי, אבל אצלי בראש, החייל הזה היה באחריותי. התפילות מעומק הלב שהתפללתי לזכותו היו תרומתי למען עם ישראל.

שמו של אחי

לאחר שבועיים של תפילה, לימוד תורה ומעשים טובים, ישבתי בוקר אחד ליד המחשב וקראתי את החדשות. קראתי מאמר על מישהו, עם אותו שם פרטי כמו של החייל שלי, שנפצע אנושות מפגיעת מרגמה ונפטר בדרך לבית החולים. ידעתי שיש המון צעירים עם אותו שם, אבל בכל זאת העור שלי הצטמרר כולו.

הייתי מוכרחה לברר מיהו ההרוג. התחלתי להתקשר ולשלוח מיילים לעיתונים וביקשתי לברר פרטים נוספים לגבי זהותו של אותו חייל. אך לשווא. המשכתי להתפלל בלהט.

למחרת, נכנסתי שוב לחדשות, כדי לקרוא את המאמר על החייל שנהרג בדרכו לבית החולים, הפעם, עם שמו המלא ושם הוריו. לבי שקע. החייל שלי. אחי. אולי הייתי יכולה להתפלל יותר. אולי הייתי יכולה להתפלל חזק יותר. שקעתי ברגשות אשמה. לקחתי אחריות. האם עשיתי את עבודתי נאמנה?

לבי שקע. החייל שלי. אחי. לקחתי אחריות. האם עשיתי את עבודתי נאמנה?

מותו של החייל שלי העמיד מולי במלוא עוזה את מציאות המלחמה. למרות כל התפילות הכנות, עדיין הייתי רחוקה מלהתחבר באמת לסיכוני החיים והמוות מולם עומדים חיילינו.

ניחמתי את עצמי כשהזכרתי לעצמי שה' מנהל את העולם; הוא לבדו מחליט מתי בדיוק החיים מתחילים ומתי החיים מסתיימים. ומי יודע אם בזכות תפילותיי החייל שלי לא זכה לשעת חיים נוספת, או שנחסכו ממנו ייסורים. הרגשתי כאילו איבדתי אח וחבר. מי שמעולם לא פגשתי, הפך להיות חלק עמוק מתוכי.

ואז, כשהדמעות זולגות על לחיי, הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות עכשיו, לזכות נשמתו של החייל שלי, הוא להמשיך לעזור לאחרים בצורה הכי עזה שאפשר: להתפלל לשלומם של החיילים האחרים, והאזרחים בדרום.

מייד שלחתי עוד מייל ל"מבצע תפילה, תורה וחיילים".

***

למרות הפסקת האש, כוחותינו עדיין בשטח - כדי להירשם למבצע תפילה תורה וחיילים, שלחו מייל ל- maortlmo@gmail.com.

דרכים נוספות לעזרה לחיילים ולתושבי הדרום, במאמר הבא.