רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

לנצח בקרב הפנימי

ט״ו בטבת ה׳תשס״ט ט״ו בטבת ה׳תשס״ט 11/01/2009 | מאת דני ורבוב

5 טכניקות לחימה לשחרור האני הגבוה שלנו, בהשראת חיילי צה"ל.

אחד משכניי, רב סרן דגן ורטמן, נהרג בקרב בעזה.

דגן היה אהוב ונערץ על ידי חייליו וכל מכריו; צעיר חכם, צנוע ואמיץ. אני זוכר את חיוכו הנצחי, את אהבת התורה שלו ואת מלחמתו האישית לצמוח ולהיות אדם טוב יותר.

דברי אלה מוקדשים לזכרו.

 

***

 

כשאתה חייל בפעולה, בייחוד במקום כמו עזה, אתה הופך לבן אדם שונה לחלוטין. יש לך פרספקטיבה רחבה יותר על החיים. ברגע שאתה מבין זאת, האתגר הוא להשתמש בתובנה הזו במלחמה היומיומית בין הגוף לנשמה...

אולי לא כולנו חיילים, אבל אנחנו המפקדים של עצמנו ויש בנו כוח להתקדם. הנה חמישה שיעורים שאנחנו יכולים ללמוד מאחינו הגיבורים שנלחמים למעננו בעזה ובכל מקום שנדרש:

שיעור מס' 1: להיות תמיד מודע לעצמך

בסערת הקרב, הכל תלוי בהישרדות ובערנות מתמדת.

מחוויית המלחמה המאוד מוגבלת שלי בספטמבר 2000, אני יודע שהרבה פעמים הבחורים שלנו חיים על מעט מאוד שינה (אולי שעתיים בלילה, במדים), לא אוכלים כמו שצריך ובהחלט לא נהנים ממותרות כמו מקלחת יומיומית.

אבל זה לא משנה. משום שכל כולם מרוכזים במה שהם צריכים לעשות.

החיים שלהם (ושלנו) תלויים בזה.

וזאת בהחלט יכולה להיות הרגשה ממריצה. כשאתה במודעות מתמדת, אתה בשליטה מלאה על המחשבות שלך, על המילים היוצאות מפיך ועל מעשיך; החושים שלך דרוכים; הנשמה שלך ממונה על הגוף.

כולנו יכולים לעשות את זה.

האם נשארתם אי פעם ערים לילה שלם כדי ללמוד למבחן? אולי הייתם עייפים אבל הייתם נחושים לעשות את זה, נכון? או אולי עברתם בסמטה חשוכה באמצע הלילה? שמעתם כל חריקה קטנה, כל צליל.

החיים שלנו מעוצבים מכל תנועה קטנה שאנחנו עושים. בואו נוודא שאנחנו ערנים ובמלוא המודעות.

שיעור מס' 2: רגישות לזולת

כניסה קרקעית לעזה, משמעותה לשמור על החברים שלך כמעט כמו שאתה שומר על העור של עצמך.

ובארץ, דריכות גבוהה אומרת לשים לב לאנשים שסביבך ולחפצים חשודים. זה אומר שאנחנו צריכים להיות רגישים יותר לאן לנסוע ומתי. זה אומר שאנחנו צריכים לקחת אחריות על אזרחים אחרים. זה אומר שאנחנו צריכים להתחשב באנשים אחרים.

האם אנחנו לא אמורים לחיות ככה בכל מקרה, גם בלי איום טילים?

למה אנחנו לא יכולים להיות מודעים יותר לזולת, רגישים יותר לחפצים שסביבנו, מתחשבים יותר בהתנהגותנו?

האם אנחנו יותר מדי שקועים בעצמנו?

שיעור מס' 3: לעשות את הדבר הנכון

כשאנחנו מתמקדים בלעשות את מה שצריך לעשות, בצורה הכי טובה שאנו יכולים – אנחנו יכולים להגיע לרמות אושר ומימוש עצמי אדירות.

למזלי, במהלך השירות שלי, הצלחתי להבין למה אני יושב בג'יפ הצבאי ההוא, ולהבין שאין מקום לדאגה. נזכרתי בתפילה עתיקה ששמעתי פעם: "תן לנו שלושה דברים: אומץ לב - לשנות את הדברים שביכולתנו לשנות. שלווה - להשלים עם הדברים שאין ביכולתנו לשנותם. בינה - לדעת להבדיל בין השניים."

המילים עזרו לי להתמקד במה שאני כן יכול לעשות, ולהסיח את דעתי מדאגה וחרדה מיותרות ומזיקות. כעת אני משתמש בזה בכל פעם שמשהו מדאיג אותי יותר מדי.

כל מה שיכולתי לעשות היה להתפלל, אז התפללתי כמו שלא התפללתי בחיים.

מצד אחד, הרגשתי חוסר אונים מוחלט – אפס, גרגר אבק ביקום, חשוף ופגיע לחלוטין לכל מה שעלול חס וחלילה לקרות לי. מצד שני, הרגשתי גם כוח מוזר של אחריות – התפילות שלי הן אלה שייצרו את ההבדל בין חיים למוות; לא רק לי, אלא לכל עם ישראל.

מתוך ההכרה הזאת, כל מה שאנחנו עושים מקבל מימד שונה. פתאום אנחנו מכניסים יותר דאגה ומשקיעים יותר מאמץ בכל מילה בתפילה, בכל מילה שאנחנו אומרים, בכל מעשה שלנו. פתאום אנחנו מודעים לתוצאות המעשיות האדירות של כל תנועה שלנו.

שיעור מס' 4: להגדיר את המטרות ואת הזמן

כולנו שומעים כמה שהצבא נזהר להבחין בין מלחמה להומניטאריות.

איתור מדויק של מטרות מחבלים, שליחת כרוזים בערבית לאזרחים כדי שיצאו מקו האש, שליחת משאיות ובהן מוצרי יסוד ותרופות, טיפול בפלשתינאים פצועים בבתי החולים שלנו...

צה"ל נזהר מאוד מאובדן חיים מיותר.

החיילים מסוגלים להתמקד במחבל שמכין פצצה בקומה השלישית בבניין עמוס שכנים, כדי למנוע הרג של אישה בדירה הסמוכה.

האם אנחנו מנהלים את חיינו תוך שמירת מיקוד תמידי על המטרה? האם אנחנו יכולים להתמקד במטרות היומיומיות שלנו? או שמא אנחנו מבזבזים זמן, כוח וכסף מיותרים בפניה למטרות שלא עוזרות לנו לצמוח תוך התעלמות מהמקור האמיתי של בעיותינו?

האם אנחנו מבזבזים לריק את הזמן היקר של חיינו?

שיעור מס' 5: כולנו נלחמים לצד האור

להעמיד את השכל לפני הרגש - זאת דרכה של היהדות.

למרות המתח, הכעס, התסכול, הקריאות לנקמה... אנחנו פשוט לא מסוגלים לפעול אך ורק על פי רגשות ותחושות. כל צעד בעזה צריך להיות מחושב בקור רוח ובזהירות.

רגשות ותחושות הן אלה שמסעירות את המוני החמאס והחיזבאללה. זאת המנטליות של הטרור.

היהודים אמונים על לקיחת אחריות על חייהם - לחשוב, לדבר ולפעול בבגרות, לרתום את התחושות הטהורות והאמיתיות לעגלת השכל.

מובן שיש מקום לרגש, ואני לא מציע שתבדקו את עצמכם בכל פעם שאתם צוחקים או בוכים. אבל לפעמים פשוט צריכים לעצור ולחשוב: האם אני מחליט ככה לפי הרגש או שיש בזה היגיון? מה התוצאות האפשריות? האם זה יפגע במישהו?

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן