להרבה מאוד אנשים היה קשה לשמוח השנה בחנוכה.

לא רק בגלל שכלכלת העולם קורסת ואנחנו יותר ויותר מפחדים מחשבונות בנק שהולכים ומדללים, ומתוכניות פנסיה שמאבדות את ערכן, אלא גם בגלל שעצם מהות חג החנוכה נמצא בסכנה.

נכון שלפני אלפי שנים המכבים ניצחו, אבל בימי שיגעון ברני מאדוף, ניצחונם הרוחני של היהודים על ערכי ההלניזם ותרבות יוון בהחלט מוטל בספק.

להבדיל מפורים, חג החנוכה אינו חוגג את המשך קיומו הפיזי של עם ישראל, למרות האיום הברור להשמדתו. חנוכה מציין את יכולת השמירה על הערכים היהודיים, גם בימים בהם העולם שסובב אותנו סוגד לערכים שונים לחלוטין. המוטיב המסמל את החג הוא שמן – משום שבשונה מנוזלים אחרים, השמן אינו מתערב במים אלא שומר על ייחודיותו ותכונותיו, ותמיד צף למעלה בנפרד. בדומה לשמן, כך גם היהודים אינם נטמעים בסביבתם.

גיבורי החנוכה עמדו מול תרבות הסוגדת ליופי, ושמרו על יופיה של הקדושה. היוונים טענו שיופי הוא האמת, והיהודים התעקשו שרק האמת יפה. היוונים היללו את הגשמי, והיהודים עמדו על דעתם שלרוחניות חשיבות רבה יותר. היוונים קידשו את הגימנסיות ואת השווקים, והיהודים מצאו קדושה במקדש ובבית המדרש. היוונים סגדו לעושר, והיהודים הוקירו את הערכים.

בעיני יותר מידי יהודים בדורנו, המכבים טעו והיוונים צדקו

ולמי ששואל 'איך יכול היה לקרות הסקנדל הזה של ברני מאדוף', יכולה להיות רק תשובה אחת – בעיני יותר מידי יהודים בדורנו, המכבים טעו והיוונים צדקו. האסון הוא, שכאשר ניתנת לנו אפשרות בחירה בין תרבות צריכת היתר שחורטת על דגלה 'מנצח מי שמת עם הכי הרבה רכוש', לבין סגנון חיים צנוע וערכי יותר, יותר מידי יהודים מעדיפים את האפשרות הראשונה.

לא רבות השנים שחלפו מאז זכה מייקל דאגלס באוסקר על משחקו המצוין בסרט "וול סטריט". דאגלס שיחק שם בתפקיד ספקולטור מניות רודף בצע. באחת מסצנות השיא שבסרט, דאגלס אומר לקהל מעריציו לקול מחיאות כפיים רועמות: "יש חוק אבולוציוני חדש באמריקה התאגידית. טוב לחמוד!" למרבה ההפתעה, נראה כאילו דבריו פרטו על מיתר בליבם של חלק מבני העם שהעניק לעולם את עשרת הדיברות, שמסתיימים בציווי הא-לוהי הברור - "לא תחמוד!"

שקידה נאותה?

אם נמקד את מלוא תשומת ליבנו בשני האנשים שתכננו את ההונאה האדירה הזאת, נחטיא לחלוטין את הבנת סקנדל ברני מאדוף. אחרי הכל, אף אחד לא מופתע עד עמקי נשמתו לגלות שעדיין נמצאים בתוכנו נוכלים. מה שאנחנו צריכים לברר זה כיצד יתכן שכל כך הרבה אנשי עסקים ואשפי כלכלה, כמו גם ארגונים נאמנים למדיניות השקעות זהירה, נפלו קרבן לפיתיון הזיוף שהבטיח תשואה, שהמשקיעים עצמם זיהו בתור "יותר מידי טובה בשביל להיות אמיתית".

למה כולם היו כל כך נכונים לקחת על עצמם מידת סיכון שאינה הגיונית? אין ספק שהתשובה היא: משום שהנורמה החברתית קבעה בהחלטיות שהרבה יותר מסוכן לא להשיג רווחים על הכסף שלך, לא להגיע למיליארד אם יש לך רק חצי מיליארד, לא להיות סופר-סופר עשיר אם אתה בסך הכל בקטגוריה מעוררת הרחמים של הסופר עשירים.

כשלהיות 'סתם עשיר' זה לא מספיק, העשירים חייבים לסכן כל מה שיש להם כדי לשמור על מעמדם החברתי.

ברני מאדוף ניצל מציאות חברתית שנוצרה על ידינו, על ידי הארגונים שלנו, וכן - אפילו על ידי ארגוני החסד שלנו

אז היכן מונחת האשמה האמיתית? ברני מאדוף ניצל מציאות חברתית שנוצרה על ידינו, על ידי הארגונים שלנו, וכן - אפילו על ידי ארגוני החסד שלנו. יותר מידי פעמים, העולם היהודי אומד את מכובדותו של האדם אך ורק על פי ערכו הכלכלי, במקום ערכו האישי. רק מיליונרים יכולים להפוך לבעלי השפעה ציבורית, ורק הכמעט-מיליארדרים יכולים לחלום להפוך למנהיג יהודי חשוב או לאדם מכובד.

'אמור לי מי גיבוריך ואומר לך למי אתה סוגד', על פי האימרה המוכרת. כשהמלומדים זוכים למעמד חשוב, אנחנו יכולים להסיק שלימודים מייצגים ערך עליון. כשהעשירים הם היחידים שמותרים לעלות על דוכן ה"חשובים האמיתיים", אנחנו מבהירים מה הכי חשוב בסולם העדיפויות שלנו.

שאלו את הצעירים שלנו היום מה הם רוצים להיות כשיגדלו, אם הם עונים "להצליח", חקרו מעט עמוק יותר ושאלו למה בדיוק הם מתכוונים. בדרך כלל הם יחייכו ויענו, "פשוט, לעשות המון כסף". ולמה הם כל כך חומרניים? אין תימה – משום שאנחנו הראנו להם שזאת הדרך האולטימטיבית שבה נמדוד את הצלחתם. רק תסתכלו אילו מודלים לכבוד ולהצלחה אנחנו נותנים להם.

אז המצוינים והמבריקים שלנו יצאו לעסקים במקום למקצועות לשירות הקהילה, לבנקים במקום לרבנות, לבורסה במקום להוראה ולימוד. וכשהם יעשו את "הבוכטה" הראשונה שלהם, הם יבינו שזה עדיין לא מספיק - אז הם יבשילו להיות מטרה נוחה לברני מאדוף הבא.

זרז לשינוי

כל משבר, כך אומרים, טומן בחובו את זרע הברכה. סקנדל מאדוף, על ההפסד המיידי של 50 מיליארד הדולרים שלו והשפעת הדומינו שעלולה להיות איומה לא פחות, צריך לשמש עבורנו זרז לשינוי – אם רק נדע להכניס משמעות כלשהי לבלגן. חייבים למנוע מהמאדופים של העולם את מקור הכוח העיקרי שלהם – הכוח שניתן להם מעולם יהודי שנכנע לערכים זרים לאמונתנו ומנוגדים למסורתנו.

אנחנו חייבים ללמוד מחדש את הלקח החזק שלימד אותנו המגיד מדובנא (אחד מהמגידים הידועים ביותר שהיה מרבה להשתמש במשלים להמחשת רעיונותיו) באחד ממשליו. המגיד תיאר אב בעיירה קטנה, שלוקח את בנו ללמוד ב'חיידר'. השעה 6:30 בבוקר ובחוץ קור צורב. האב ובנו מצטופפים יחד כדי להתחמם מעט ופתאום שומעים המולה - תרועת חצוצרות רועמת, קולות תהלוכה רחוקים. מכל עבר יוצאים אנשים מבתיהם, מסתכלים סביב וצועקים: "הפריץ מגיע!" לפתע, הם מבחינים מרחוק במרכבה מפוארת המתקרבת אליהם, כשלפניה צוות סוסים אצילים. המרכבה עוצרת ממש לידם. משרת פותח את הדלת, ומהמרכבה יורד הפריץ: לבוש בבגדים מפוארים, כולו משדר עושר, מעוטר בתכשיטים ובמחלצות יקרות. וכשהאב היהודי רואה את כל זה, הוא נותן לבנו דחיפה קלה ואומר לו, "תסתכל, תסתכל - אם לא תלמד טוב תורה, ככה תיראה!"

מחג החנוכה אנחנו יוצאים עם מסקנה שעלינו לחדש את הזדהותנו עם מתתיהו והמכבים. הם היו אלה שצפו בעולם המתפתה ממראהו החומרני של ההלניזם, והזהירו את אחיהם היהודים, שאם חס וחלילה יחליפו את קדושתם תמורת נהנתנות ריקנית, אז ככה הם ייראו. וגם אנחנו, אם נטעה להעדיף את הזהב על פני הרוח, נהפוך לקרבנות קלים שיושבים ומחכים בסבלנות לשיגעון מאדוף הבא.