לפני זמן מה עלתה לכותרות פגישה שאיש לא צפה: יובל רבין נפגש עם בנימין נתניהו. מה קרה לו, לבנו של ראש הממשלה המנוח, שהסכים להיפגש באופן רשמי עם מנהיג הליכוד השנוא, שאותו נהגו להאשים באחריות לטיפוח האווירה הציבורית כנגד רבין? מה הביא אותו להצהיר בפומבי, בלי לגמגם או להתנצל, שהוא שוקל לתמוך בנתניהו בבחירות הקרובות?

לא מדובר בתקרית שעברה בשקט, ורבין מן הסתם ידע שעל אף שאינו איש ציבור, שם משפחתו כבר ידאג לשלוח את הפגישה הזו לעמודי השער של העיתונים. מן הסתם גם ידע שיזכה לגינויים לא מועטים. פובליציסטים שמאלניים שָׁצְפו על 'הבגידה'. איך יכול בנו של ראש מחנה השלום לחצות את הקווים בצורה כזו? איך ייתכן שהוא תומך באדם שחזונו המדיני, הדרכים בהם הוא רוצה להתנהל מול הפלשתינים, שונים כל-כך מאלו של אביו?

איך ייתכן? יובל רבין לא נותר בלי תשובה. המציאות, הוא אומר, השתנתה.

מבקריו סרבו לקבל זאת. המציאות לא השתנתה, או אם השתנתה זה לא משמעותי. הייתה דרך אחת לשלום אמת, שלום צודק, ויש לדבוק בה. גם שנים רבות אחרי רצח רבין, גם כשהמזרח התיכון נראה שונה מזה של אמצע שנות ה-90, גם כשיחסי הכוחות בפוליטיקה הישראלית השתנו, גם כשהחמאס שולט בעזה.

הפירוש לסיפור הזה תלוי כמובן בזווית הראייה הפוליטית של כל אחד. אבל בדבר אחד אין ספק: כל משקיף אובייקטיבי יסכים שהמציאות במזרח התיכון השתנתה. מי שמפקפק בכך מוזמן לקרא את טוריהם של עיתונאים בחו"ל שנהגו להרצות לישראל על הצעדים שהיא צריכה לנקוט כדי להשיג הסדר קבע עם הפלשתינים. חלק גדול מהם כבר הפסיקו להטיף מוסר לישראל. הם מטיפים עכשיו לפלשתינים, לממשל האמריקני, לעולם – אבל להוציא אזכורים של הצורך להפסיק את בניית ההתנחלויות, הביקורת המרכזית לא מופנית כלפי ישראל.

הדרך הנכונה להתמודד עם החיים היא לבחון באופן קבוע את המציאות, לזהות את השינויים שחלו בה – ולהשתנות גם אנחנו

לגיטימי לשאול איך מתמודדים עם שינוי המציאות, אבל להכחיש את עצם השינוי זו תגובה ילדותית.

זה נכון לא רק לגבי המזרח התיכון ותהפוכותיו. זה נכון לחיים, למציאות שנוגעת בכל תחום שבהם. המציאות היא מצב נזיל, עובדותיה מחליפות מקום בלי הרף, והיא פושטת ולובשת צורה מעצם טבעה. יותר קל להתעלם ממנה: יותר קל, אבל לחלוטין לא אפקטיבי. הדרך הנכונה להתמודד עם החיים היא לבחון באופן קבוע את המציאות, לזהות את השינויים שחלו בה – ולהשתנות גם אנחנו.

ברמה הגלובאלית, היכולת לזהות את המציאות המשתנה ולהתאים את עצמנו אליה, היא מה שמקדם את העולם בכיוון הנכון. במשך יותר ממאה שנים, בארצות הברית הייתה 'דוקטרינת מונרו' עיקרון קדוש: אירופה לאירופאים, אמריקה לאמריקאים, ואין לאלו להתערב בתחומם של אלו. אבל במלחמת העולם הראשונה הדוקטרינה הזו הוסטה הצידה. זה לא קרה בקלות. וודרו וילסון, נשיא ארה"ב דאז, לא היה איש שש אלי קרב. להיפך: פציפיסט ובדלן מטבעו, הוא העדיף לעשות הכל כדי לשמור את ארצו מחוץ למלחמה שקרעה את שאר העולם לגזרים. אבל בסופו של דבר, גם הוא זיהה שהמציאות השתנתה, ושכוחה של דוקטרינת מונרו היה יפה לימים שכל חלק בעולם עמד בפני עצמו, והאירועים בו לא היו בעלי השלכות גלובליות מרחיקות לכת. הוא הבין שעקרון האי-התערבות מתאים לסכסוכים בהם אין שוני רב מידי בין שני הצדדים שנלחמים בגלל תאוות בצע או קרקעות, אבל לא מתאים כאשר מדינה אחת מגלה רצון להתפשט ולבלוע את כל שאר היבשת. באיחור קל, וילסון השתנה עם המציאות. מאז, דוקטרינת מונרו לא שבה לעמדת הכוח הישנה שלה. היא התאימה למציאות שנגוזה מהעולם בסערות המלחמה העולמית הראשונה.

ההכרח בשינוי

כאשר איננו יכולים כבר לשנות סיטואציה, ניצב בפנינו האתגר לשנות את עצמנו

ויקטור פרנקל, אבי תורת הלוגותרפיה, העיר פעם: "כאשר איננו יכולים כבר לשנות סיטואציה, ניצב בפנינו האתגר לשנות את עצמנו." בראיית עולם ריאלית, שינוי סיטואציה הוא דבר קשה ולעיתים קרובות בלתי אפשרי. אין ספק שוילסון היה שמח שמלחמת העולם פשוט תיפסק, ותחסוך ממנו את הצורך לשינוי מדיניות חריף כל כך. אין ספק שהעולם כולו היה מעדיף שהמזרח התיכון יפסיק להיות כה הפכפך ובלתי יציב. אין ספק שכולנו, בשינויי החיים שלנו, היינו מעדיפים שהמציאות פשוט תשתנה. הורה עובד שמגלה פתאום שמחיר שעות העבודה הארוכות שלו משפיע לרעה על הילדים, היה ללא ספק מעדיף שהילדים ימשיכו להיות מאושרים כתמיד גם עם פחות תשומת לב ממנו. עקרת בית שסדר וניקיון מושלמים נמצאים בראש מעיניה, היתה ללא ספק רוצה שעבודה מחוץ לבית וגידול הילדים לא יערימו קשיים על שימור הבית במצב של בית מרקחת. התגלית שהקריירה שלנו מתנגשת עם מערכת יחסים שאנחנו חפצים בה, היא ללא ספק משהו שכל אחד מאיתנו היה מעדיף שלא יקרה.

ברוב המקרים, את המצב, התוצאה שמתקבלת בנסיבות מסוימות, אי אפשר לשנות בעזרת גורמים חיצוניים. השינוי היחיד האפשרי הוא השינוי בנו. המוכנות שלנו לראות דברים אחרת, לשנות סדר עדיפויות, לוותר על דבר אחד ולהשקיע בדבר אחר. אנחנו לא יכולים לצפות שהסיטואציה תשתנה מעצמה. האתגר שלנו הוא: לקחת יוזמה ולהשתנות.

הכחשה מסוג 'שום דבר לא השתנה' היא אשליה מסוכנת. ברוב המקרים, עם קצת רצון, אפשר לראות שהכל משתנה, כל הזמן. ואם אנחנו עקשנים במיוחד בעיוורוננו, יהיה כבר מי שיטרח להצביע על השינויים עבורנו. כדאי להקשיב להם. אף אחד לא יכול להכתיב לנו איך עלינו להשתנות כתגובה, אבל את השינויים במציאות חייבים לזהות.

מה בא אחרי הזיהוי הזה? זה לגמרי בידינו. אפשר, כמובן, להתחפר בעמדה שלנו ולסרב להשתנות. האדם הוא יצור שדבק בהרגליו, ויותר קל להיצמד לדפוסי חשיבה והתנהגות ישנים מאשר למצוא חדשים שתואמים את המציאות החדשה. אבל זה יותר קל רק לטווח הקצר. כמו שאמר הסטטיסטיקאי והיועץ האמריקני, פרופסור אדוארדס-דמינג, שהיה דמות המפתח בהפיכתה של יפן, אחרי מלחמת העולם השנייה, מחברה מסורתית נוקשה למעצמה טכנולוגיה מתקדמת ומשגשגת: "זה לא הכרחי להשתנות. הישרדות היא לא חובה."