מהרגע הראשון הרגשתי שזה הולך להיות אחד מהימים האלה.

הלכתי לישון ביום חמישי בלילה בהרגשה של שלגייה המזמרת ליצורי היער, וכשהתעוררתי ביום ששי בבוקר, גיליתי את מוישה אופניק מרחוב סומסום משתקף אליי במראה. הבית נראה כמו אחרי רעידת אדמה, המקרר היה ריק, לא הכנתי כלום לשבת ובתוך עשר שעות עומדים להגיע אליי 20 אורחים.

הייתי עייפה, עצבנית, יותר גרוע מגרוע. קדושה מעונה במסווה של אם יהודייה.

בעלי היה צריך כסף כדי לצאת לקניות, אז הצעתי ללכת בעצמי לכספומט. חשבתי שאולי כמה דקות מחוץ לבית יעזרו לי להתאושש. מעיין, בת הארבע שלי, לא הלכה הבוקר לגן, ואני רטנתי כשהלכנו יחד לכספומט הקרוב ביותר. לפחות לא היה בו תור. הבעיה היחידה הייתה שכשהגעתי אליו, ראיתי שהוא מהבהב בירוק "סליחה על אי הנוחות. המכשיר אינו פועל זמנית."

התחלנו ללכת לכספומט אחר שנמצא במרחק כמה רחובות. מעיין הלכה לאט, וגשם התחיל לטפטף. בדיוק אז הבחנתי בכספומט מרחוק וגיליתי שבערך 30 איש עומדים וממתינים לתורם כדי הוציא כסף עבור קניות השבת. רק אחד משני הכספומטים שליד הבנק פעל.

שאלתי גבר מקריח במעיל אדום, אם הוא האחרון בתור. הוא פנה לעברי, נעץ בי מבט מפחיד והפנה אליי את גבו. חשבתי לומר לו איזו מילה חריפה, אבל אז קלטתי שמריבה עם טיפוס כזה לא בדיוק תועיל לשיפור פני היום שלי.

כמה דמעות חמות גלשו במורד לחיי כשנזכרתי בכל הדברים המעצבנים שעברו עליי מהבוקר: הבית ההפוך, הטפטוף שהתחיל להתגבר, התור הזה של אנשים רגזניים שמתפתל מכאן ועד לאין סוף. ואז, נזכרתי במשהו.

נזכרתי בעצה שקראתי בספר למצוא אור באפלה, מאת הרב שאול רוזנבלט. בספר החכם והנוגע-ללב הזה, מספר הרב רוזנבלט על ניסיונו הטרגי באובדן אשתו אילנה מסרטן, כשהייתה בת 30, ועל הכלים שבהם נעזרו בהתמודדות עם מחלתה המתישה. הרב רוזנבלט כותב שבאותן שנים אחרונות נוראות, גילו הוא ואילנה שמאוד עוזר להזכיר לעצמם כמה פעמים ביום באילו דברים הם התברכו – אהבתם ההדדית, ארבעת ילדיהם המקסימים, הקהילה התומכת.... באחד הלילות האחרונים לפני פטירתה, העירה אילנה רוזנבלט את בעלה באמצע הלילה כדי להתנשם בכבדות ולהגיד את המילים שמילאו אותה, "אנחנו כל כך מבורכים!" והיא התכוונה לזה.

אני יכולה להמשיך לרחם על עצמי, כמו שעשיתי כל הבוקר, או שאני יכולה לחפש את הברכות שמסתתרות בתוך היום העלוב-גרוע-איום שלי.

אז כך, בעודי עומדת בתור לכספומט, החלטתי שגם לי יש בחירה. אני יכולה להמשיך לרחם על עצמי, כמו שעשיתי כל הבוקר, או שאני יכולה לחפש את הברכות שמסתתרות בתוך היום העלוב-גרוע-איום שלי. לא לקח לי הרבה זמן לחשוב על הדבר הראשון שעליו אוכל להודות: "תודה לך ה', על הבריאות. תודה שיש לי כוח לבשל ולהכין את הבית לשבת!"

נדרשו ממני עוד כמה שניות, עד שהבחנתי באישה המבוגרת שעמדה לידי בתור, בבגדים בלויים והבעה עייפה על פניה. ואז עלו המילים, "תודה לך ה' שאני יכולה להרשות לעצמי לקנות אוכל לשבת, ושאני לא תלויה בחסד של אחרים. תודה שיכולתי לקנות לבנות שלי שמלות שבת חדשות בשבוע שעבר." חשבתי על ארבע השמלות התכלכלות התואמות שבנותיי בחרו, וחייכתי.

הגשם התחזק, אבל לי לא היה אכפת. הסתכלתי על מעיין, וכשנתתי לה יד לחשתי, "יש לך כל כך הרבה סבלנות! אחר כך אמא תיקח אותך לחנות ותקנה לך משהו טעים!" מעיין הרימה את עיניה אליי, ונצמדה אליי קצת יותר.

ואני המשכתי למנות את הדברים בהם התברכתי. "תודה ה' על בעלי!

"תודה ה' על הילדים!

"תודה ה' שאני גרה בירושלים!"

כשסיימתי למנות את הברכות בחיי והתבוננתי סביב, בערך 20 דקות אחרי שהצטרפתי לתור, הופתעתי לגלות שהאנשים סביבי במצב רוח הרבה יותר טוב. הפניתי את ראשי לעבר האנשים שעמדו אחריי בתור, וראיתי זרים צוחקים, משוחחים על מזג האוויר ומחליפים מתכונים אהובים של מרק עוף.

עברו 40 דקות, ובסוף הייתי השנייה בתור. ואז, האיש עם המעיל האדום הכניס את הכרטיס המגנטי לכספומט, והמסך פתאום התחלף.

"סליחה על אי הנוחות. המכשיר אינו פועל זמנית."

הייתם מאמינים שאפילו לא התרגזתי? המשכתי לחכות שם עם מעיין עוד 20 דקות תמימות, והרגשתי כמו האישה המאושרת בעולם.

האיש עם המעיל האדום הסתובב אלינו, ליטף את ראשה של מעיין והתלוצץ אתי על המצב המגוחך בו אנחנו נמצאים - כאילו היינו ידידים ותיקים.

ואותו יום, כשחזרתי הביתה ברגליים עייפות, רטובה מגשם, בארנק שאינו ריק עוד, ומכרסמת תפוצ'יפס שמעיין בחרה בסוף כפרס - כבר לא הרגשתי יותר כמו מוישה אופניק. אפילו לא כמו כרובי או מי שלא יהיה. הרגשתי פשוט נפלא.