רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

ראש השנה בו הרגל נשברה והנשמה צמחה

כ״א באלול ה׳תשס״ח כ״א באלול ה׳תשס״ח 21/09/2008 | מאת דינה ילי

לפני חמש שנים שברתי את הרגל, כשניסיתי להציל את בתי הקטנה מליפול מהמיטה, ונכנסתי לחיים של דכדוך וחוסר אונים עד ש...

כל שנה בתקופה הזאת, אני נזכרת בראש השנה שבו למדתי לצלוע, בחוסר יציבות משווע, על רגל אחת.

לפני חמש שנים שברתי את הרגל, כשניסיתי להציל את בתי הקטנה מליפול מהמיטה. היא התאוששה במהירות. אצלי, עצם כף הרגל נשברה.

במשך הימים הראשונים שלי בגבס, דידיתי בכבדות וביכיתי את מר גורלי. כשעמדתי מתנודדת בכניסה לבית ונפרדתי מבני ההולך לגן, קינאתי בבני האדם הפוסעים בלי בעיות על המדרכה מול ביתי.

זאת לא העצם השבורה שהכאיבה לי כל כך; זאת הייתה תחושת חוסר האונים. הייתה לי תינוקת קטנה שנזקקה לטיפול, בן שהתחיל ללכת לגן, ועבודה שדרשה ממני להתרוצץ על שתי רגלים.

במעידה אומללה אחת צנחתי (אם כי באופן זמני) לעולם הזוחלים. משימות פשוטות שבעבר נראו לי מובנות מאליהן, כמו להתקלח או לצחצח שיניים, דרשו פתאום המון מאמץ. הפעולה הפשוטה של לקום מכיסא וללכת לצד השני של החדר, נהייתה מייגעת.

ידעתי היטב שיש המון אנשים שסובלים מבעיות בריאות רציניות, והבנתי שבסך הכל יש לי מזל שהמוגבלות שלי זמנית. ובכל זאת הרגשתי מסכנה... ובודדה.

ואז גילתה אותי אלן. או יותר נכון, אני גיליתי אותה.

אלן גרה ברחוב שלי, ובכל פעם שהיא יוצאת לסיבוב עם הכלב שלה, היא מברכת את העוברים והשבים. הקביים והפרצוף החמוץ שלי עצרו אותה במהלכה. סיפרתי לה את הסיפור העצוב שלי שהתחיל בראש השנה והסתיים במיון.

אלן הקשיבה בסימפטיה ושאלה במה היא יכולה לעזור. מובן שדחיתי את הצעותיה, הייתי גאה מכדי לקבל עזרה. שכחתי מייד מהשיחה שלנו... עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות -אז הופיעה שכנה בפתח ביתי, ובידיה כלים מלאים באוכל. בלי ידיעתי, אלן דיווחה לכל השכנות, וכולן התנדבו להביא ארוחות.

החלק היפה ביותר בארוחות האלה היו האיחולים החמים והידידות שליוותה אותן

את כל טוב לבן הן שלחו בתבניות ובסירים. היו שם ארוחות בנות שלוש מנות – לפעמים קציצות בשר, לפעמים עוף עם אורז, סלט וקינוח. החלק היפה ביותר בארוחות האלה היה האיחולים החמים והידידות שליוותה אותן. החיבה התפרשה מעבר לאוכל וכללה הצעות לטרמפים, קניות ובייביסיטר. מישהו אפילו השאיל לי כיסא גלגלים.

הפסקתי לרחם על עצמי מספיק כדי לתהות איזה מעשה טוב עשיתי, שמגיע לי שירעיפו עליי שפע כזה של אהבה ודאגה.

לא התרגלתי לקבל, אבל לא דחיתי איש. הבנתי שאני זקוקה לעזרה. חשתי כבוד להיות חלק מהמשפחה הרחבה והנפלאה הזאת, שעֶזרה לזולת נחשבת אצלה מצווה - אפילו אם מדובר רק בחוסר ניידות זמני. התמיכה הפיזית הייתה טעימה, אבל המתנה הנהדרת ביותר שהשכנות נתנו לי הייתה מקור אנרגיה איתן; תחושה של תמיכה שנותנת כוח פנימי. כבר לא הרגשתי בודדה.

מאמציהן הזכירו לי להתפעל מהטוב שבעולם, אפילו מנקודת המבט חסרת היציבות שלי על רגל אחת. ניסיתי להודות לאלן, אבל היא המשיכה להתעקש שהיא לא עשתה שום דבר מיוחד. בשבילה זה כבר טבע שני. חשבתי שאני אחת מהמקבלות בנות המזל הבודדות, אבל מאז הניסיון האישי שלי, גיליתי שיש המון אנשים כמו אלן. כל אחד מהם הפך את הנתינה למקצוע, נתינה לאנשים שזקוקים לעזרה - ולא משנה אם נשבר להם משהו בגוף או בנשמה.

כשאנחנו עוברים לדירה חדשה, אנחנו בוחנים את היופי ואת פוטנציאל הפיתוח של הבית. אבל היתרונות האמיתיים טמונים באופיים של אלה שמתגוררים באותו רחוב או בניין – והם אלה שמפיחים משמעות במושג "איכות חיים". אנשים שיודעים שלא חשוב רק להסתדר טוב בחיים, אלא גם לעשות טוב. הם זוכים בסיפוק השקט שבנתינת סעד לחולים. שמותיהם אינם תופסים כותרות, אבל הם אלה ששומרים על חוסנו של עמנו. הם יודעים שהדרך הטובה ביותר לתקן את העוול בעולם, היא לסלק אותו במו ידינו ורגלינו.

כמה מתאים שהנפילה שלי הגיעה בראש השנה - שדווקא אז גיליתי את הענווה שבאה מעמידה על רגל אחת

כמה מתאים שהנפילה שלי הגיעה בראש השנה - שדווקא אז מצאתי את הענווה שבאה מעמידה על רגל אחת, ויכולתי לגלות את היופי שמגיע כשנשמות טובות נכנסות לתמונה. לא רק שהנתינה שלהם עוזרת ומעודדת את מושא דאגתם, היא גם מעוררת הדים רבים בבתים נוספים. הכרתי מקבלים שבתורם הפכו לנותנים ועזרו לאחרים שעברו תקופות קשות משלהם. אני אוהבת לדמיין שבכל פעם שמישהו עוזר לזולתו, הוא מפעיל אפקט דומינו, עוד ועוד אנשים ממשיכים במגמת החסד, עד שבסופו של דבר תמלא הנתינה את העולם כולו.

מאז אותו ראש השנה, גם אני ניסיתי להפוך לשכנה טובה יותר. כשאני שומעת על מישהו שעובר זמנים קשים אני משתדלת לעזור במהירות. ארגנתי מאז ארוחות לחולים והכנתי ארוחות שאותן שלחתי עם איחולים חמים. לדעתי, יש נחמה רבה בכך שאפשר לעשות משהו מועיל כשקורה אסון, במקום סתם לפכור ידיים בייאוש. והיום אני גם יודעת מתוך הניסיון האישי, שכשמישהו מושך בכתפיו ואומר "אני לא צריך כלום" – יתכן מאוד שזה סימן שהוא הכי צריך.

שמונה שבועות אחרי שנפלתי חזרתי לרופא. הוא הוריד את הגבס בתנועה דרמטית, משך אותי לעמוד על רגליי ואמר: "עכשיו את יכולה ללכת".

בעודי עושה צעדים הססניים ראשונים, חשבתי לעצמי שהרופא לא לגמרי צודק - גם עם לב שבור ועצמות מרוסקות, אפשר להרים את הראש ולחתור קדימה. כל מה שצריך זה האנשים הנכונים שעליהם אפשר להישען.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן