ראש ממשלת תאילנד עומד להיות מודח מתפקידו בגלל תוכניות בישול.

לא, התוכניות לא היוו פלטפורמה למתנגדי ממשל זועמים ולא סיפרו לעם על מתכון להחלפת ממשלה. הם פשוט הונחו על ידי ראש הממשלה הנבחר, שהוא חובב גורמה ידוע ואמור גם להבין בתחום. מסתבר שכל זה אינו צידוק לעיסוק צדדי שכזה לפוליטיקאי בכיר כל כך. אזרחים שעתרו לבתי המשפט טענו שהחוק אוסר על ראש ממשלה מכהן להשתכר מהצד בכל עבודה שהיא, גם אם מדובר בעבודה מקורית במיוחד. עורך דין פרטי או מאלף אריות – אסור לך לעבוד תמורת תשלום בתחום שלך כשאתה ראש ממשלה. נשמע הגיוני לגמרי וגם מקובל ברוב המדינות – אבל איכשהו, מכל הסיפור הזה מגיעים לתוצאה המוזרה שהאדם המחזיק במשרה הבכירה בתאילנד – דבר שמן הסתם עלה לו בלא מעט מאמצים – מאבד אותה לא בגלל כישלון קולוסאלי בתחום המדיני או הכלכלי, אלא משום שהגיש תוכנית בישול בטלוויזיה.

ביזארי? בהחלט. יוצא דופן? ממש לא. אין צורך להרחיק למזרח הרחוק כדי להבין את זה. בביצה הפרטית שלנו במזרח התיכון הדברים אינם שונים. כשראש הממשלה שלנו הודיע לאומה שהוא נאלץ לעזוב את תפקידו, זה לא היה בגלל הכישלון במלחמת לבנון השנייה, אי החזרתו עד כה של גלעד שליט, או שום סיבה בעלת משמעות לאומית אמיתית. לא: בתוך מדינה גועשת, בעייתית ורבת משברים כמו שלנו, הוא התפטר דווקא בגלל פרשה אישית מציקה הקשורה במעטפות של כסף מזומן שייתכן ונהג לקבל שלא ביושר.

עבור מועמדים שרק מתמודדים על משרה נכספת, האמת הזו מרה לא פחות. בארצות הברית, ברק אובאמה עלול לאבד תמיכה בקרב מעמדים מסוימים בחברה, פשוט משום שהוא נתפס כפריק של אוכל בריא, שנמנע מלהתכבד במאכלים אמריקניים נוטפי שמן. ההימנעות הזו, וגזרתו הרזה, מציירים אותו כסנוב למרות הרקע המשפחתי הקשה שלו וגזעו. הרפובליקנים, לעומת זאת, צוברים פופולאריות מאז בחרו את מושלת אלסקה שרה פיילין למועמדת לסגנית הנשיא. העובדה שיש לה ניסיון בצייד איילים יכולה עוד להיות מה שיכריע את הבחירות לטובת מפלגתה. ובאשר לבחירות שלנו? תהיו בטוחים שלתקריות והתבטאויות עם משמעות שולית בקונטקסט הרחב (כמו האיום של מופז להפציץ את איראן) יהיה הרבה יותר משקל מאשר האג'נדה של כל מועמד.

וכל זה, שוב, אינו יוצא דופן. הגורם הכי פחות מוערך בחיי היום יום שלנו הוא חשיבותם של הדברים הקטנים. והרי לא פעם הם אלו שממליכים מלכים ומפילים שרים. וזה נכון לא רק עבור פוליטיקאים בכירים ברחבי העולם – זה נכון עבור כל אחד מאיתנו. לטוב ולרע, החוויות הגדולות של החיים הן בדרך כלל אוסף של דברים קטנים.

החיים כתצרף במיליון חלקים

קחו את הזיכרונות שלנו, למשל. לא יודע מה איתכם, אבל בכל פעם שהשיחה מתגלגלת למשפחות, אני מוצא איך הדברים הקטנים הם גורמי האושר הגדולים. העוגה שהאחות אפתה סתם כי היה לי מצב רוח רע והיא רצתה לשמח אותי. מחזיק המפתחות עם השם שלנו שבן או בת הזוג קנו בחמישה שקלים. הפעם שאבא חזר מוקדם מהעבודה ולקח אותנו לרכוב על קרוסלה במדרחוב. כל מערכת יחסים בחיינו היא אוסף של דברים קטנים כאלו. כשאנחנו מנסים לזכור את האנשים המשמעותיים בחיינו – הורים, מורים שהערצנו, חברים טובים - התמונות שיתעופפו לחזית מוחנו יהיו כולן גדושות בזוטות. בדיחה שחלקנו, ויתור קטן, חיבוק ברגע הנכון.

לא משנה כמה גדול או מפורסם האדם שמספר לך על חייו, זה לא יהיה ציור של משיכות מכחול ענקיות

למי שאוהב לקרא אוטוביוגרפיות, האמת הזו ברורה. לא משנה אם אתה קורא את האוטוביוגרפיה של הילרי קלינטון או של גבריאל גרסייה מרקס, סיפורי חיים אמיתיים הם רקמה בלתי נגמרת של פרחים זעירים, גבעולי דשא מילימטריים, ציפורים קטנטנות. ביחד הם יוצרים את תמונת נוף החיים המלאה. לא משנה כמה גדול או מפורסם האדם שמספר לך על חייו, זה לא יהיה ציור של משיכות מכחול ענקיות: המון אובייקטים קטנים יצטרפו ליצור את התמונה. הזיכרון של כולנו עובד באותה הדרך, משום שכולנו חווים את החיים באותו האופן: תצרף במיליון חלקים, שלא הגודל שלהם קובע את חשיבותם.

הדברים הקטנים מראים מי אנחנו באמת

זו גם התשובה לאלו שתוהים מדוע שיפור עצמי מורכב מצעדים פעוטים כל כך. פעם תהיתי מדוע מעודדים אותי בימי הולדת או לקראת שנה חדשה, לקבל החלטות טובות כה פשוטות: להאיר פנים לזולת פעם ביום גם אם לא מתחשק, להימנע מרכילות במשך שעה קבועה. מה כבר יכול להיות האימפקט של פירורי-טוב כאלו? והתהייה הזו אינה רק מנת חלקם של ילדים. מנחת הורים ידועה ממליצה להעניק לכל ילד עשר דקות ביום שאתם רק שלו – ושום דבר אחר בעולם לא קיים מבחינתכם. יועץ זוגי אומר לכם לצאת ביחד פעם בחודש.

מפרספקטיבה מרוחקת, זה נראה מגוחך. מהם עשר דקות מתוך עשרים וארבע שעות? מהו ערב אחד בחודש? מהי שעה של שמירת פי ולשוני בתוך ים הדיבורים של לפני ואחרי?

הדברים הקטנים הללו הם הכל. לא לחינם אנחנו מגבשים דעה על אנשים על סמך אוסף של דברים קטנים שעשו, ולא על סמך הרפתקאות יוצאות דופן, הקרבה מעוררת הערצה או מעשים שייזכרו לדורות. לאלה, כמובן, יש את מקומם. אבל אלו גם לא תמיד נתונים בשליטתנו: ואם לא הזדמן לנו להציל מישהו ממוות או למנוע מלחמה, האם הקיום שלנו הוא חסר משמעות?

מובן שלא. לא רק שכל חיים מורכבים בחלקם הגדול ממעשים קטנים וחלקים מיקרוסקופיים, הם גם בדרך כלל השתקפות של המהות האמיתית שלנו. עיתונאי שנון אמר פעם על ישראל, שזו מדינה שאנשים מוכנים למות למענה, אבל לא לחיות בה. על אף ההגזמה, המסר בעיקרו נכון. במלחמות ישראל המוני ישראלים שקבעו את משכנם בחו"ל באו להילחם כאן, ואין בכך הפתעה. כשקול החצוצרה מזעיק אותנו לצד אחד של המתרס, מכריח לבחור בין שחור ללבן, בין גבורה לפחדנות, בלי גווני אפור ועמדות של ישיבה על הגדר, הבחירה במידה מסוימת קלה יותר. אלמנטים כמו 'גודל השעה' גם תורמים את חלקם להגבהת הקומה המוסרית של כולנו, מה שמסביר את החוסן הנפשי החזק יותר שאוכלוסיות נוטות להפגין בעת משבר.

אבל בחיי היום יום? כשלא דורשים מאיתנו גבורה עילאית או הקרבה הרואית, רק אוסף של דברים קטנים שלא יקנו לנו אנדרטה – רק זיכרון מתמשך בלבבות אחרים? אז המצב שונה לגמרי. אז, מה שאנחנו עושים הוא מעשה שלנו, שלא ניזון משום אווירת חירום כללית או אדרנלין מוגבר. האדם הגדול, אמרו כבר, נבחן בדברים הקטנים.

אז בפעם הבאה שקוראים על פוליטיקאי שמזלו בגד בו בגלל תוכניות בישול, כדאי לזכור שבמשחק הקלפים המסוים הזה, כולנו משתתפים. והניצחון או ההפסד לא יגיעו בדרך כלל בזכות ג'וקר חד-פעמי, אלא בזכות המון קלפים פשוטים שנציג ברגע הנכון.