מתי הזמן הנכון להביא ילדים לעולם?
הם כבר מתקרבים לגיל 30 ותוהים האם להמשיך לבסס את הקריירה ולדחות את הקמת המשפחה, או שאולי סדר העדיפויות שלהם מוטעה.
לאחרונה הופנתה אלי שאלה זו:
אני בת 29, והקשר ביני לבין בעלי מצוין. בשנתיים הראשונות לנישואינו החלטנו שלא להביא ילדים לעולם. במסגרת עבודתו, טס בעלי כל הזמן ברחבי העולם לתקופות ממושכות, ואני הצטרפתי אליו, ככל שהתאפשר לי. הסכמנו שאנחנו רוצים אב שנמצא בבית יותר, ומשפחה "מקורקעת" יותר, לפני שנביא ילדים.
כעת הוצעה לו עבודה שתצריך עוד יותר נסיעות בשנים הקרובות. זו הזדמנות מצוינת, אך משמעה הוא, שניאלץ לדחות את הניסיון להביא ילדים לעולם. אנו חוששים שכשנהיה סוף סוף מוכנים מכל הבחינות לילדים, יהיה מאוחר מדי. בדרך כלל חושבים שקריירה של אישה מתנגשת בתוכניות משפחתיות... מעולם לא העליתי בדעתי שעבודתו של בעלי תביא לכך!
להלן תשובתי אליה:
ההתלבטות שלך, להביא ילד לעולם או לדחות זאת למועד מאוחר יותר, אולי מתאים יותר, היא מסוג השאלות שדורשות נקודת מבט כוללת.
נתחיל מנקודת מבט היסטורית: כשהיו בני ישראל מוכנים להיכנס לארץ המובטחת, ניגשו אנשי שבט גד ושבט ראובן אל משה וביקשו רשות להתיישב בעבר הירדן המזרחי, שבו הייתה אדמה שהתאימה לעדרי הצאן שלהם. הם אמרו למשה שיבנו מכלאות לצאן, ומקומות יישוב לילדיהם, ואז יצטרפו לשאר העם במלחמה ויסייעו לו לכבוש את עבר הירדן המערבי.
בתשובתו להם, שינה משה את סדר הדברים: בנו מקומות יישוב לילדיכם, ומכלאות לצאן, דרש מהם. משה קבע שהילדים נמצאים בעדיפות העליונה.
לכאורה, זהו תרחיש מוזר. האם באמת נזקקו בני השבטים גד וראובן לתזכורת שהילדים באים לפני הבהמות? פרשני המקרא מסבירים שסדר העדיפויות שלהם היה ללא רבב, ושהם בהחלט העניקו חשיבות רבה יותר לילדים ולא לבהמות. הסיבה שביקשו ליישב את הבהמות קודם, כלומר, את נכסיהם, הייתה משום שרצו להבטיח מקור פרנסה שיספק מחיה הולמת לילדיהם בעתיד. נראה שבני אותם שבטים סברו שאילו יטפלו בעדיפויות הפחות חשובות, ויתכוננו לכל מצב, יוכלו ילדיהם לחיות חיים טובים יותר.
משה, בעדינות אך בתקיפות, הפך את סדר הדברים, והבהיר להם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, מי נמצא בראש, תמיד. ובכן, נראה שאסור שהדברים החשובים בחיים יהיו תלויים בדברים הפחות חשובים. אין כל ספק בכך שכסף, נכסים, עבודה, צאן, בתים וכל הטפל והשולי, כל אלה יפים ורצויים בחיינו, ובהחלט עשויים לשפר אותם – אך הם אינם מהות החיים. דחיית מימושו של מה שנותן לחיינו משמעות ומטרה תהיה שגיאה.
חכם יהודי גדול ציין פעם שאימהות היא המעשה המזוכיסטי הגדול ביותר
קחי בחשבון שבמקרים מסוימים, פסק זמן טרם הריון מביא לדחייה שהולדתה בפחד. רבים מסתתרים מאחורי תירוצים שונים, משום שברמה בלתי מודעת הם פוחדים להתחייב לדרך שתשנה את חייהם לעד. הבאת ילד לעולם עלולה להיות מפחידה. אימהוּת דורשת שינוי בהתמקדות, מהעצמי אל אדם אחר. חכם יהודי גדול ציין פעם שאימהות היא המעשה המזוכיסטי הגדול ביותר, ועדיין, בלעדיו, אישה חשה חוסר סיפוק. ידוע שילדים הם מקור גדול לאושר וגם לסבל – אותו סינדרום הייסורים והאקסטזה המפורסם.
ניסיונך לתזמן את חייך בשלמות יוטח תמיד אל פני המציאות, והעובדה היא כי אין לנו שליטה על המתרחש בחיינו. יש שאומרים שא-לוהים צוחק על התוכניות שלנו. אין ביכולתנו לשלוט בנסיבות חיינו, כי רק א-לוהים יודע מה טומן העתיד בחובו. תפקידנו הוא לעשות כראוי מה שביכולתנו, להרפות מהניסיון לכוון את העניינים, ולהבין מי באמת אוחז במושכות.
מובן מאליו, שיש לקבל החלטות בצורה הגיונית. אינני מציעה לנהוג בפזיזות. עם זאת, הניסיון המוגזם לשלוט במהלך העניינים הוא יומרני ועקר. החיים אינם פוליסת ביטוח. כולנו מכירים אנשים שנהנו מביטחון כלכלי ואיבדו לפתע את כל הונם, ולעומת זאת, אנשים שהיו חסרי כול והשתקמו, ואף הצליחו בחייהם מעל ומעבר. המסר הוא: א-לוהים הוא המושך בחוטים, והוא עושה זאת כבר הרבה זמן. יש לו תוכנית, והוא יודע בדיוק מה הוא עושה. ואנו, כל מה שעלינו לעשות הוא להירגע, לעשות את הדבר הנכון, ולהאמין שחיינו מתנהלים כסדרם.
לעזוב את ההגה
כזה הוא סיפורה של שרה רובין, אישה באמצע שנות הארבעים לחייה, המפרנסת היחידה במשפחתה, שניהלה חנות קטנה לחומרי בנין. יום אחד היא נכנסה במרוצה, נסערת כולה, אל משרדו של חמי, שהיה רב. היא הודיעה לו שלתדהמתה, היא הרתה, ושאינה רואה כל אפשרות מלבד הפלה. היא הסבירה לו שאפילו במצב הנוכחי חייה מסובכים מאוד, ושהיא מתקשה לגדל את ילדיה, ונאלצת לבלות את כל שעותיה בחנות. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על הבאת ילד לעולם, כשחייה מלאי דאגות ממילא.
חמי הרגיע אותה והזכיר לה שנסתרות הן דרכי הבורא: לעתים הוא אוחז בידינו ומוביל אותנו למקומות שאליהם לא התכוונו להגיע, אך הגעתנו אליהם פועלת לטובתנו המרבית. הוא הבטיח לה שתינוק זה, שהינו "בלתי מתוכנן" ושלכאורה הגיע לא-בעִתו, יהיה מקור ברכה גדול בחייה.
מלאת חששות עדיין, היא שעתה לדברי החכמה שלו. היא גידלה את תינוקה בחנות, להנאת כל הלקוחות. בסופו של דבר, היה זה אותו בן שדאג לה וטיפל בה במסירות שאין כדוגמתה בערוב ימיה. כדברי הרב, הוא היה למקור-נחת גדול והיא ראתה בו ברכה.
כדי לשכך את החרדות והפחדים המשתקים אותנו, יש המציעים לשאול מהו התרחיש הגרוע ביותר שעלול להתקיים. כאשר אנו רואים שלא מדובר באסון, אנו מבינים שמדובר בעניין מעשי, הניתן לביצוע.
בני, נתקל לאחרונה בבעיות במחשב שלו. הוא התקשר לחברת התמיכה ודיווח להם שהעכבר שלו "בורח", משום מה, ואין לו מושג איך לשלוט בו. נציג התמיכה ביקש ממנו להרפות מאחיזתו בעכבר, ולאפשר לו, לנציג, לנהל את מהלכיו. בני צפה, מרותק, בחץ שעל המסך שנע סביב-סביב כמו מעצמו, לא מחובר אך מנוהל בידו של אדם הנמצא במרחק רב ממנו. בחשבו שהבעיה תוקנה, הוא הניח את ידו על העכבר, ומייד בקע קול צעקה מן השפופרת: "אם אתה רוצה שהוא יעבוד, תעזוב אותו!"
אם אנחנו רוצים שהחיים יתנהלו כשורה, עלינו לפעמים לעזוב. להרפות. כשאנו מרפים אנו מותירים לא-לוהים, פשוטו כמשמעו, לאחוז במושכות. כשאנו מתיימרים לאחוז בהן, אנו מוציאים אותו מן התמונה.
הרבי מקוצק שאל פעם את תלמידיו היכן ניתן למצוא את א-לוהים. הם ענו לו כצפוי: בשמיים, בכל העולם וכו'. הוא ביטל את דבריהם ולבסוף אמר: "היכן נמצא א-לוהים? בכל מקום שנותנים לו להיכנס".
אני בטוחה שניתן להתאים את הנסיבות הקיימות כך שתוכלי להגשים את חלומך המתוק ביותר: הבאת ילד לעולם. זהו הדבר הנכון לעשות, והדברים האחרים יסתדרו. הציבי יעד זה בעדיפות עליונה, ואת כל השאר בעדיפות משנית. עשי כל מה שניתן לעשות כדי לאפשר מימוש חלום זה. היי סמוכה ובטוחה שתינוקות אינם זקוקים לתנאים "מושלמים". הורים אוהבים, המחויבים זה לזו, הם תנאי מספיק בהחלט.
בהצלחה, ויברך אותך ה'!