רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

על רגשנות ורגישות

ד׳ בסיון ה׳תשס״ח ד׳ בסיון ה׳תשס״ח 07/06/2008 | מאת נועם אשר

רגשות מעולם לא היו פופולאריים יותר. אז למה הדיבור הבלתי פוסק על איך אנחנו מרגישים לא גורם לנו להרגיש טוב יותר?

עד לפני עשורים בודדים, רגשות היה משהו שמקובל לשמור לעצמך. לצחוק היה מותר בפומבי – לבכות, ממש לא. הסנטור אד מוסקי למד זאת על בשרו כשרץ לנשיאות ארצות הברית. באחד מהראיונות איתו, הוא דיבר על ההתקפה התקשורתית על אשתו ובעיניו הופיע ברק של דמעות – ובסקרים מאוחרים יותר הסתבר שהרגשנות הזו הייתה מה שגרם לו להפסיד את המרוץ. היום, לעומת זאת, מועמדים לנשיאות מקבלים שיעורים בהבעת רגשות, עם ביל קלינטון, אמן הדמעה בזווית העין, כמודל הראוי לחיקוי.

התקופה הויקטוריאנית התאפיינה במיוחד במופנמות מוקפדת, ששומרת את ענייניך האישיים לעצמך, אבל גם כשהמאה ה-20 נכנסה לתאוצה, עדיין רגשנות יתר וגילוי רגשות פומבי ותכוף, לא נכנסו לאופנה. תשאלו את סבא וסבתא שלכם – אלו שעברו מלחמות, הגירה, תקופת צנע, עוני, עבודה קשה, קשיי הסתגלות, קיום מתמיד של נטע זר – קרוב לוודאי שאיש מעולם לא שמע אותם מקוננים על כל אלה. לסבול בשקט את אשר יביאו החיים, היה הפילוסופיה המקובלת פעם. כמעט בטוח שאנחנו מבכים מרה על השעות הארוכות במשרד הממוזג ועל קשיי המשמעת של הילדים, הרבה יותר משהם דיברו על שעות ארוכות של עבודה בשדה תחת שמש קופחת, ועל הילדים שהתרחקו מהם ושינו דרך, כדי להיות 'צברים', לא גלותיים כמו ההורים.

אם בוקר צהריים וערב תדבר על כמה רע אתה מרגיש, יש סיכוי טוב שבסופו של דבר החרדות והכאב שלך רק יתעצמו

אנדרו אוהגן מהטלגרף יצא שבוע שעבר במתקפה שוצפת על התרבות הזו, בעקבות מחקר שהתפרסם לאחרונה וגילה שלמרבה הפלא, אם תדבר בלי הפסקה על טראומות וצרות שעברת, בכלל לא בטוח שזה מה שיגרום לך להתגבר על הצער או הדיכאון. אבל בתרבות של היום מעודדים את כולם לפתוח את הלב ואת הפה, לא לשמור כלום בבטן, ולרוקן את כל סודותיך האפלים לכל שואל – מהעובדה שאבא שלך לא אהב אותך מספיק כדי לקנות לך רכבת חשמלית ליום הולדתך החמישי, ועד הטראומה שבמגורים בדירה בת שלושה חדרים בלבד.

בכל תוכניות העזרה הפופולאריות ברדיו ובטלוויזיה, במדריכי העזרה העצמית שגודשים את חנויות הספרים, מסבירים לנו שדיבור על החרדות, הדיכאון ושאר הרגשות השליליים שלנו יסייע לנו להרגיש טוב יותר. אבל בירחון לייעוץ ופסיכולוגיה קלינית מחודש זה, טוענים החוקרים, שבשטח התיאוריה האהובה הזו לא מוכיחה את עצמה. אם אתה מתכוון להיטיב את בריאותך בכך שבוקר צהריים וערב תדבר על כמה רע אתה מרגיש, יש סיכוי טוב שבסופו של דבר החרדות והכאב שלך רק יתעצמו.

לתרבות כיבוש-הרגשות הקיצוני היו חסרונות כבדים משלה, כמובן. אנשים שלעולם לא מחצינים רגשות, לעולם לא אומרים מה הם באמת מרגישים, יכולים לפתח מתחים גדולים מאד, שלא לדבר על כך שמערכות היחסים בחייהם יסבלו באופן רציני. אף אחד לא אוהב רובוטים. אבל כמו בהרבה דברים אחרים, גם כאן הריאקציה גדלה למימדי מפלצת. מרוב רצון להיות שונים מאותו אב-טיפוס שרלוק-הולמסי, קר ומדעי ומסוגר עד צמרמורת, כולנו הופכים לכוכבי אופרת סבון בלתי נגמרת.

מי רוצה להיות בריטי?

"אני שונא את כל תוכניות הטלויזיה הללו," כותב אוהגן בלהט, "בהן אנשים מסתדרים בשורה כדי לשאול את אבא שלהם למה הוא לא אהב אותם מספיק... בעבר, כשאבותיהם של אנשים לא אהבו אותם מספיק, הם הרגישו עצבות מסוימת בשל כך וניסו להיות אבות טובים יותר לילדים שלהם, או שהם מצאו דרכים לסבול את זה. לסבול! הנה קונספציה שיצאה מהאופנה. אבל לבטח יש משהו לומר בעד להכין את עצמך למעט אכזבה בחיים, שלא לדבר על כאב, במקום ליילל בכל פעם שמבינים שחיים מושלמים הם לא התוצאה הטבעית של אנחות מופרזות."

אפשר לסלוח לאוהגן על הלהט שלו אם זוכרים שהוא תושב האי הבריטי, המקום שהיה ממלכת השכל-לפני-רגש, והמנונו הבלתי רשמי שר על איפוק ושליטה עצמית. אבל אפילו הבריטים כבר לא רוצים להיות בריטים, כפי שמוכיחים אירועים כמו השתפכות הסנטימנטאליות אחרי מותה של הנסיכה דיאנה.

ואם בארזים הבריטים נפלה השלהבת, מה יאמרו כל השאר? סחף הרגשנות מציף את העולם כולו. אם פעם אוטוביוגרפיות מבוקשות היו ספרים על התמודדות מופתית עם קשיים, כמו 'סיפור חיי' של הלן קלר או 'בדד' של אדמירל בירד, היום סיפורי חיים פופולאריים זוכים לכינוי 'ספרי אומללות' ומכילים תיאורים קורעי לב על ילדות קשה והתעללות, במקרה הטוב הם אמיתיים, כמו 'אפרה של אנג'לה' של פרנק מקורט, במקרה הרע הם המצאה של דמיון חולני, כמו 'סיפורה של קייטי: אף פעם אל תספרי' של קייט אובריין, שהמציאה עבור עצמה עבר גהינומי שהפך את ספרה לרב-מכר עולמי.

אבל האומללות אינה מוגבלת לדברים יוצאי-דופן במקוריותם. כל ריאיון עם סלבריטאי חזקה עליו שיכיל השתפכות אמוציונאלית על הכאב בחייו: החיים בחו"ל בין גיל ארבע לשש והבדידות שהרגיש שם, ושעדיין רודפת אותו... האישה שהוא עצמו החליט לעזוב ולא מתחרט על כך, אבל הטראומה קשה לו... הפחד שמא יאבד את כישרונו המיוחד... אבל במובן הזה כולנו סלבריטאים. אוהגן מציין שפעם זה היה חוסר נימוס משווע לענות על השאלה 'מה שלומך' בכל דבר מלבד 'טוב, תודה'. היום מוטב שתימנע מהשאלה הנימוסית אם אין ברשותך הרבה זמן וסבלנות. בתגובה, אנשים שופכים את כל התאכזרות החיים אליהם – ולא רק למשפחה וחברים קרובים, אלא לכל חסר מזל שעשה את הטעות להתעניין בשלומם.

רגשות במידה

אין ספק שטוב להיות מסוגלים לבטא רגשות. אבל טוב לא פחות לדעת מתי, איך והיכן לבטא אותם

אין ספק שטוב להיות מסוגלים לבטא רגשות. אבל טוב לא פחות לדעת מתי, איך והיכן לבטא אותם. אם מסתבר שהשתפכות רגשות אינסופית אינה טובה לבריאות, למה להתמיד בה? ואם אנחנו מוכנים לשפוך אמוציות על זוטות, מה יישאר לנו לדברים החשובים באמת? ייתכן שמעולם, בתולדות המין האנושי, אנשים לא הרבו כל כך להשתמש בכינויי חיבה זה אל זה, לחלק חיבוקים ונשיקות ולומר 'אני אוהב/ת אותך'. אבל האם נכון לומר שמעולם לא הייתה בעולם כל כך הרבה אהבה? הרי כולנו רואים ושומעים שיש מחסור מצער באכפתיות ומחויבות הדדית, שאנשים נהיים יותר ויותר מבודדים, ושהחיפוש אחר אהבה וקבלה הפך לאובססיה של הדור שלנו.

אם צריך הוכחה נוספת לחוסר ההצדקה של רגשנות מוגזמת, צריך רק להסתכל על האנשים שמתמודדים עם קשיים בפניהם כולנו מסירים את הכובע: עיוורון, נכות, ילדים עם צרכים מיוחדים... את האנשים הללו, למרבה הפליאה, לא תמצאו מספרים לעולם כולו כמה קשה להם וכמה כואב. לא תמצאו אותם מתארחים השכם והערב בתוכניות טלוויזיה רגשניות, ומוחים דמעה אחר דמעה בשל מר גורלם. להיפך – בין האנשים הללו תמצאו כמה מהאנשים השמחים והרגועים בעולם.

פעם הגזימו אולי עם החנקת רגשות, אבל פעם גם ידעו כמה אמיתות חשובות: שרגישות אין פירושה להיות מרוכז לגמרי בעצמך, שאהבה היא מעשים משמעותיים, לא מילים ומחוות, ושכאב הוא חלק מהחיים אבל קל יותר לסבול אותו אם לא מדברים עליו כל הזמן.

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן