במהלך ביקורי בהודו ב-1979, ביקרתי בסרנת, מקום שבו, לפי המסורת הבודהיסטית, זכה בודהא להארה. במרכז האתר ניצבת סטופה – מבנה גדול ויציב, ועליו כיפה. הדרך המקובלת לבקר בסטופה בודהיסטית, כך נאמר לי, היא לחוג סביבה במעגלים. הצטרפתי לקבוצה של כחצי תריסר מאמינים שהלכו מסביב לסטופה.

בשלב מסוים שמתי לב לנזיר בודהיסטי זקן, עטוי גלימה בצבע הכרכום, שהלך באיטיות רבה ביותר, לפניי. עברתי אותו בזריזות. במעגל הבא, הייתי שוב מאחוריו, ועמדתי לעבור אותו שוב, כשלפתע חשתי בגיחוך שבדבר. אמרתי לעצמי: "למה את הולכת כל כך מהר? אין לך לאן ללכת! את הולכת במעגל! אז למה את ממהרת?"

האטתי מייד את הליכתי לקצב של הנזיר. ואז קרה דבר מדהים. הראש שלי ירד להילוך אטי, מצב הרוח שלי נרגע, ונכנסתי למדיטציה.

הפוגה עמוקה

האטה היא, קרוב לוודאי, הדרך היעילה ביותר לשיפור חייכם. זה טוב לבריאות העורקים, ללחץ הדם, לחיי הנישואין שלכם, לקשר שלכם עם ילדיכם וחבריכם, לשלוות הנפש שלכם.

זה גם טוב לרוחניות שלכם. אחת התלונות החמורות ביותר של אנשים על אורח החיים היהודי שלהם היא שהם מתפללים, מברכים, או עושים מצוות "בלי להרגיש כלום". האשָם הוא בחיפזון. אם אתם נחפזים להתפלל או לברך לפני האוכל, כאילו שהאוכל ייעלם תוך חלקיק שניה אם לא יגיע לפיכם, אל תתפלאו אם אינכם מרגישים דבר.

רגע של התכוננות פנימית עשוי לשנות את מהות החוויה כולה, מֵעִניין שגרתי לקשר של ממש.

הרמב"ם, בספר ההלכה שלו, אומר כי חובה על יהודי לעצור לרגע לפני שהוא אומר את התפילה העיקרית, תפילת שמונה עשרה, וזאת בכדי לזכור את גדולת הא–ל, שאליו הוא עומד לפנות בתפילה זו. רגע של התכוננות פנימית עשוי לשנות את מהות החוויה כולה, מֵעִניין שגרתי לקשר של ממש.

ניתן להיעזר בהפוגה חיונית זו גם לפני אמירת ברכות ועשיית מצוות, במטרה להיות מודעים למה שאנו עומדים לומר. כדי להיות מודעים עלינו להעיר את "הטייס האוטומטי" שלנו ולהתחיל להטיס את המטוס בעצמנו.

לכבד את הזולת

נוכחות מלאה ואמיתית רצויה לא רק ביחסינו עם א–לוהים, כי אם גם ביחסינו עם אנשים אחרים. את המצווה "ואהבת לרעך כמוך" יש לקיים בשלוש דרכים ספציפיות:

1. לדבר טובות על חבריכם;

 

 

2. לעזור לחבריכם מבחינה פיזית;

 

 

3. לכבד את חבריכם.

אבל איך בדיוק "מכבדים" אדם אחר? כשאתם עושים את הדברים הבאים, למשל, אינכם מכבדים את הזולת:

• כשאתה קוטע שיחה עם חבר כדי לענות לטלפון הסלולארי שלך.

 

 

• כשאת מדברת על אדם אחר עם בן הזוג שלך תוך כדי עריכת רשימת מכולת או צפייה בחדשות.

 

 

• כשאתה גולש באינטרנט תוך כדי שיחה עם אמך.

 

 

• כשאת שואלת את ילדך איך היה היום שלו, ואז לא מקשיבה לתשובה כי את עסוקה בניירת, או באלתור ארוחת ערב.

מהדוגמאות לעיל תוכלו להבין, כי כיבוד אנשים משמעו הענקת תשומת לב מלאה במשך הזמן שבו אתם נמצאים איתם.

תארו לעצמכם שאתם זוכים לפגישה בבית הלבן, במשרדו של הנשיא, והטלפון שלכם מצלצל. האם תעלו על דעתכם לומר: "סליחה, אדוני הנשיא, אני צריך לענות לטלפון"?! אם אתם מעניקים את מלוא זמנכם ותשומת לבכם לאדם, בשר ודם, האם לא תעניקו זאת לבורא עולם בתפילותיכם? ואם אתם מעניקים את מלוא תשומת לבכם וזמנכם לדמות פוליטית חשובה, כמה עליכם להעניק לבן/בת זוגכם האהוב/ה?

זמננו קצר

כמה אירונית היא העובדה שבעידן שלנו, עידן הטכנולוגיה, יש לנו כל כך מעט זמן. לאיש מאיתנו אין זמן. ככל שמפתחים יותר מכשירים חוסכי זמן, כך הולך ופוחת הזמן שעומד לרשותנו.

בעצם, הכרתי אישה אחת שתמיד היה לה המון זמן. לרבנית קרמר לא היו מכונת כביסה, מייבש, תנור, מדיח כלים או מכונית. היא מעולם לא העסיקה עוזרים, במשק הבית או בחווה שלה. אך בכל פעם שהגיע אורח לבקרה, נדמה היה שיש לה כל הזמן שבעולם. היא הפסיקה כל מה שעשתה, ישבה איתו או איתה, והעניקה לאורחיה את כל תשומת לבה.

כפי שסיפרה לי אחת המרואיינות שלי: "זה היה כאילו לרבנית קרמר לא היה שום דבר בעולם לעשות חוץ מלהקשיב לי".

ואולי הזמן שעומד לרשותנו אינו קשור לגודלה של רשימת המטלות שלנו, אלא לגדלות הנפש שלנו.

להתחבר לחיים דרך רגעי ההווה בהתחשב בקצב החיים שלנו, הגיוני לעשות שני דברים ביחד, נכון? או שלושה, או ארבעה, אם אפשר לעמוד בזה... אך מתי קרה לאחרונה שחייתם את רגעי ההווה במלוא המודעות מבלי לעשות שום דבר אחר במקביל?