היה זה יום ארוך. בעלי ואני בילינו ארבע שעות ארוכות של המתנה, המתנה, המתנה והמתנה בבית החולים, עד שנפגשנו לבסוף עם רופא, כדי לדון בהליך כירורגי חיוני לבעלי. זה היה רק ניתוח מינורי תודה לא–ל, אבל ההוצאה הכספית היתה גדולה, והטרחה, חוסר הנוחות והסידורים של כל המבצע היו מתישים במיוחד.

יצאנו אל חניית בית החולים, נכנסנו למונית הראשונה שראינו, עייפים מכדי להתמקח על המחיר, והתכוננו לנסיעה שקטה הביתה. כלפי חוץ, לא נראה היה שהנהג מחובר למסורת, אבל הפנימיות שלו הייתה סיפור אחר. אי אפשר לחיות בעיר הקודש ירושלים בלי שהקרבה לבורא למקום השראת השכינה תשפיע עליך. גם לו, כמו לכל נהגי המונית בארץ, היה סיפור שרצה לספר.

בהתחלה התלוצצנו קצת ואז הוא התחיל להתעניין במשפחה שלנו. בעלי, ידידותי כרגיל, ענה בחביבות לשאלותיו החקרניות. "וכמה ילדים יש לך?" שאל אותו לבסוף.

"אחד." ענה הנהג. "הוא גר בלאס וגאס, הוא היה צריך לברוח."

"לברוח? ממה?"

"לא יודע אם תבינו", אמר נהג המונית. "זוכרים את האסון הנורא באולמי ורסאי לפני כמה שנים?"

איך יכולנו לשכוח? זה היה באמצע האינתיפאדה ופתאום הצטרף לשרשרת האימים אירוע דמים נוסף, אך לא מידיהם המגואלות של הערבים. בגלל מבנה לקוי, קרס בירושלים אולם שמחות במהלך חתונה, 23 איש נהרגו ועשרות אחרים נפצעו.

"זו הייתה החתונה של הבן שלי", אמר הנהג. "הרבה מהחברים שלו נהרגו, גם סבא שלו - אבא של אשתי, ודוד שלו - אחיה. מאז, לבן שלי לא הייתה מנוחה. כתבים רדפו אחריו לכל מקום, וכל חבר או קרוב הזכיר לו את גודל האסון שקרה ביום שהיה אמור להיות המאושר בחייו. הוא ואשתו היו מוכרחים לברוח."

נהג המונית המשיך בסיפור שלו. הוא הסביר שלפני האסון היה מצבו הכלכלי טוב בהחלט. אבל הוא עצמו נפצע באותו אירוע, פציעה לא קלה. בעודו ממתין להצגת התביעה המשפטית נגד חברת הבנייה, ובטרם קיבל פיצויים, כילו הטיפולים הרפואיים שלו את כל חסכונותיו; הוא גם לא יכול היה לחזור לעבודה הקודמת שלו, ולכן הפך לנהג מונית.

כשהנהג המשיך לדבר, הפך הזעזוע שלנו להתפעלות.

בעלי ואני הזדעזענו לשמוע על הטרגדיה האישית שלו – סיפור שנאמר בלי שום סימן למרירות. אבל כשהמשיך הנהג לדבר, הפך הזעזוע שלנו להתפעלות. נהג המונית הסביר כיצד כל תפיסת החיים שלו השתנתה. בזמן השיקום, הטיפול בפצעיו והאבל על מותם של בני משפחתו וחבריו, הוא גילה כמה קטנה, למעשה, משמעותו של הכסף בחייו. לעומת זאת, התקווה לבריאות והרצון שהאנשים האהובים עליו יהיו מאושרים – הפכו להיות הערכים הגדולים בחייו.

כדי להסביר איך השפיע שינוי הפרספקטיבה על חייו, הוא סיפר את המעשה הבא: יום אחד הוא הסיע אישה עשירה מאוד מבית החולים. אחרי שהיא שמעה את הסיפור שלו ואת דבריו המעוררים, היא התחננה שיבוא וידבר עם הבת שלה, שכבר כמה שבועות מתייסרת בבית החולים ממחלה, והגיעה לשלב בו איבדה את רצונה לחיות. האם אמרה שאם הוא יעודד את בתה, היא תשלם לו כמה שהוא רוצה. איך היה יכול לסרב לה?

נהג המונית בא אל בית החולים, שוחח עם הבת החולה והצליח להשפיע עליה לטובה. האם אסירת התודה הושיטה לו צ'ק פתוח ואמרה לו לכתוב בעצמו את הסכום. הוא היה אמור לנצל בשמחה את ההזדמנות הבלתי חוזרת הזאת.

במקום זה, למרבה תדהמתה, הוא קרע את הצ'ק מול עיניה.

"אם אני לא לוקח שכר כספי על המעשה הטוב שלי," הסביר לנו הנהג בעודו מחנה את המונית בסיום הנסיעה, "אז אני אקבל את כל השכר משמיים, ושם יתנו לי הרבה יותר ממיליון דולר!"

אז איך אפשר לא לאהוב את עם ישראל, ובייחוד את נהגי המוניות הירושלמים שלנו?