שני אירועים מכווננים (גם אם קשים) קרו לי בשנים האחרונות והביאו לשינוי מהותי בדרך החשיבה שלי, תפיסת עולמי והתייחסותי אל הפרט – הכלל – המדינה וערך ההתנדבות.

הראשון שבהם הוא מותו של אורי בני, נווט F-15 בדרגת סרן, בתאונת אימונים על הר-עיבל בגיל 21 ושבעה חודשים, והשני – מסע עם משלחת צה"ל למחנות ההשמדה בפולין (כמה שנים לאחר מותו של אורי).

שואה לאומית ואסון פרטי מתערבבים יחד...

על רקע האסון הפרטי שלנו, אני מתחילה לאט לאט להבין את השואה הלאומית שלנו, ומתוך השואה הלאומית אני מנסה לתת פרופורציות חדשות ולחפש תובנות ודרכים להתמודד עם האסון הפרטי שלנו...

היום כשאני יודעת עד כמה קשה ההתמודדות עם מותו של ילד אחד, אי אפשר שלא להרהר בגורלם של אלה אשר איבדו בשואה את כל אשר היה להם.

האם ניתנה להם הבחירה לזכור?

האם ניתנה להם האפשרות להתאבל?

לי יש את חדרו של בני, אלבומי תמונות, חברים עוטפים. לדור השואה – לא נותר לפעמים אפילו קבר להתרפק עליו. אמנם, "בסוף כולנו נמות", כמו האמרה הידועה והנכונה, אך לכל אחד מאתנו הזכות למוות הייחודי שלו – דבר שנשלל גם הוא מאלה אשר נספו בשואה.

גבורה

סיפור החיים והמוות אינו בהכרח סיפור של גבורה. לפעמים זהו סיפור של מזל.

הדור שלנו אימץ לו את דמות הצבר הקשוח והמחוספס, אנטיתזה ליהודי הגלותי. למילה "שואה" הוספנו את המילה "גבורה" – רצינו לטשטש את הרושם של הליכה כצאת לטבח, לטשטש את הכאב... אבל את הכאב, אי אפשר לטשטש. עם הכאב – צריך להתמודד.

הכאב – הוא משהו שאין לו צורה, אין לו מועד קבוע (אנו לא זקוקים ל"יום זכרון"), אין לו קיום מלבד אצל מי שנפגעו:

לפעמים זוהי מוזיקה, לפעמים ריח, לפעמים בחור גבוה לבוש מדי חיל-אויר עם נקודת חן על לחיו השמאלית... ולפעמים החיים עצמם...

והלוחם? מיהו הלוחם? מיהם אותם נושאי לפידים? הלוחם אינו רק מי שנלחם במחתרת בארגוני הפרטיזנים (או מי שהצליח לברוח מהמחנות) או מי שנשלח לשדה הקרב בתוקף הנסיבות – הלוחם הוא כל מי שמקבל על עצמו אחריות לגורלו ולגורל זולתו!

גם בעומדנו נוכח גורל שאינו ניתן, לכאורה, לשינוי – אפשר וניתן למצוא משמעות בתנאי שנאמין בקיומו ובמציאותו של הפוטנציאל האנושי הגלום בכל אחד מאתנו. אם נדמה לנו שבני אדם הומניים הם אולי מיעוט, עדיין ניצב בפנינו אתגר: להצטרף אל המיעוט ולעשות כמיטב יכולתנו על מנת לשפר!

חובה מוטלת על כל אחד מאתנו: לזכור, להנציח, להמשיך, להיות רגישים לסבלו של היחיד, לקרוא תיגר על ערעור הסדר החברתי, על הזילות בחיי אדם, על האלימות ותחושת חוסר האונים – כל אחד במעגלים הסובבים אותו.

הבה ננווט את דרכנו אל האהבה והנתינה – יהיו הם מקור הכח שלנו.

אורו של בני אשר דלק למשך 21 שנים ושבעה חודשים – כבה. אך זכרו הולך אתנו ועם חבריו והוא נר לרגלנו: למצות כל רגע נתון, להשרות שמחה בסביבתנו ולעשות כמיטב יכולתנו. זהו הלפיד שאנו נושאים אתנו, ואני רוצה שיבער באור יקרות לפני שאעביר אותו לדורות הבאים....

ולסיום משפט מתוך יומנה של אנה פראנק:

"אני לא חושבת על כל הסבל, אלא על היופי שעוד קיים."