כוחה של הנתינה

חוקרים שחקרו יותר מ-400 זוגות נשואים מבוגרים מצאו כי אלו שסיפקו תמיכה רגשית לבני זוגם או תמיכה מעשית לאחרים – למשל, עזרו בהסעה ובטיפול בילדים של חברים וקרובי משפחה – הקטינו את הסיכויים שלהם למות בחמש השנים הבאות בארבעים עד שישים אחוזים. קבלת התמיכה, לעומת זאת, לא השפיעה על שיעור המוות של הנבדקים (על פי מחקר שפורסם כתב העת Psychology Today).

אז נכון, אימא צדקה. עדיף לתת מאשר לקבל. כולנו יודעים שזה נכון וכעת יש מחקרים התומכים בתקפות הטענה זו. אם כך, מדוע כל כך קשה לנו לתת? מדוע רובנו ממשיכים להתמקד בקבלה?

לילדיי יש ספר שנקרא "האוגרים שאגרו יותר מדי" – סיפור עם מוסר השכל בנוגע לסכנות של גישה נפוצה זו. האוגרים, כמובן, מבינים את טעויותיהם ולעולם לא חוזרים עליהן שוב. עבור ילדים אמיתיים, זה קצת קשה יותר.

אנו מחפשים דרכים "להרוג זמן" במקום להציע אותו בנדיבות לאחרים

זה קשה גם למבוגרים אמיתיים. גם אנחנו נוטים לאגור; אנחנו פשוט יותר מתוחכמים לגבי זה. התשוקות שלנו מתוחכמות יותר וכך גם התירוצים שלנו. הפכנו מיומנים בהסתרת המניעים האמיתיים שלנו.

הנשיא לשעבר רונלד רייגן אמר באחד מנאומיו: "מהשגת דברים ניתן לחיות; אך הנתינה היא זו שנותנת טעם לחיים". למרות זאת, אנו מקדישים זמן רב יותר לצבירת חפצים מאשר לתרומת חפצים; אנו מחפשים דרכים "להרוג זמן" במקום להציע אותו בנדיבות לאחרים.

היהדות מזכירה לנו ללא הרף שכשאנו נותנים, אנו אוהבים. אהבה פירושה אכפתיות. כשאכפת לנו, אנו עלולים להיפגע: אנשים עלולים להיות כפויי טובה או אפילו אכזריים. אנו פוחדים שאם ניתן, נפסיד. כשאנו נותנים אנחנו הופכים את עצמנו לפתוחים ופגיעים ונראה שאנו נכנסים לסיכון. אולם מהו החיסרון האמיתי? הרי הצמיחה האישית שלנו לא קשורה לתגובת המקבל. אנו נהפוך להיות פתוחים ואוהבים יותר ללא קשר לתגובת האדם שנהנה מנדיבותינו, ואנו אלה שנקצור את פירות הבריאות והאופי החזק יותר, ללא קשר להתנהגות המקבל.

לאמן את שרירי הנתינה

בתלמוד יש סיפור מפורסם על קיסר רומאי שדרש מרבי עקיבא להסביר מדוע יש עניים כה רבים בעולמו של א-לוהים, עולם שאמור להיות מושלם. הייתכן שא-לוהים הכל-יכול אינו מסוגל לדאוג להם? "מובן שא-לוהים יכול היה להעלים את העוני, אולם זה לא היה משיג את המטרה", השיב רבי עקיבא. "העניים נמצאים פה למעננו. הם כאן כדי שנוכל לתת".

נתינה היא שריר שדורש תרגול קבוע. הסתכלו על 'ארגונים שלא למטרות רווח' ותראו כי ישנה קבוצה קטנה של אנשים שנותנים סכומים גדולים לקבוצות רבות. מדובר באנשים שאצלם שריר הנתינה פעיל ומאומן, שריר שמגיע למצב זה הודות לתרגול קבוע. לעומתם, יש את השרירים הלא מאומנים, אותם אנשים שהשרירים שלהם רפויים ומדולדלים כתוצאה מחוסר שימוש ואשר עבורם גם תרגול קטן גורם להתכווצויות כואבות.

האדם שמפיק את התועלת הרבה ביותר מהנתינה אינו המקבל אלא הנותן.

קראו לכך קמצנות, בלבול, אנוכיות או קוצר ראייה. בסופו של דבר, האדם שמפיק את התועלת הרבה ביותר מהנתינה אינו המקבל אלא הנותן. עזבו את האוגרים שאוגרים יותר מדי, אני מעדיפה את האוגרים הנדיבים.

לפני שנים, בלוויה של חבר קרוב, הרגשתי מוצפת מכל הדברים שדורשים את הזמן והאנרגיה שלי. בעודי מתבוננת בגופתו המונמכת לתוך האדמה, נדהמתי מהמחשבה על כך שהוא כבר לא יכול לתת, שהוא כבר לא יכול לעזור לאחרים. הייתי אסירת תודה על כך שאני כן יכולה והתפללתי לכך שעוד הזדמנויות לתת ייקרו בדרכי.

בורא עולם מוביל אותנו בדרך בה אנו רוצים ללכת. אם אנו מעוניינים לתת, עולם של צרכים ייפתח בפנינו. בסופו של יום קניות (אתם יודעים, אותם ימים של מכירות חיסול), אני מרגישה מרוקנת ומותשת, בקושי מסוגלת לתפקד. אולם לאחר יום מלא חסד ונדיבות, אני מרגישה נרגשת ומלאת אנרגיה (לפעמים דברים שנשמעים נדושים הם עדיין נכונים!).

נתינה מעניקה משמעות וממלאה את חיינו באהבה. כעת אנו מגלים שהיא מביאה עמה בונוס נוסף – חיים ארוכים יותר.

בפעם הבאה שאתם עומדים בתפילה, התפללו להפוך לנותנים. בקשו מא-לוהים כוח וחכמה לעזור לאחרים. היפתחו להזדמנויות חדשות והתפללו לכך שתאמרו "כן" כשהן ידפקו על דלתכם. התפללו להזדמנות לתרגל את שרירי הרוח שלכם. בורא עולם כבר העניק לכם את כל הציוד המתאים. והתפללו למען כל העם היהודי – לכך שנוכל להיות אומה המלמדת את כל העולם להיות נותנים ונדיבים, לא כאלה שאוגרים ואוגרים ואוגרים...