רואים אותם בכל מקום:

נערה הפורצת לבית עם סלולארי מחובר לאוזן, מפטפטת במרץ לתוך הטלפון ומתייחסת לסובבים אותה כמו אל קירות ורהיטים...

מכור למשחקי מחשב הרכון אל הצג או למשחק האלקטרוני שבידיו, מסך בלתי נראה חוצץ בינו לבין שאר העולם...

איש עסקים בארוחת הצהריים – במסעדת יוקרה או בחנות פלאפל – לועס כמו מכונה אבל לא מרגיש שום טעם כשהוא מתרכז בסמארטפון שלו...

אישה שיוצאת ל'הליכה' מחוברת לאוזניות שלה, עיניה מזוגגות. היא הייתה יכולה באותה מידה לצעוד במדבר מבחינת תשומת הלב שהיא מקדישה לכל המראות או האנשים שסביבה...

הראש במקום אחר. הראש בשום מקום.

מחוברים למכשיר עם סוללה.

עצרו, התבוננו והקשיבו

מודה באשמה: גם לי יש התמכרות משלי. הדחת כלים משמעותה, הושטת יד מיידית לעבר הנייד או המחשב. קיפול כביסה או הכנת צהריים, כנ"ל. בעולם שנראה כאילו הוא מסתובב יותר ויותר מהר כל הזמן, הגיוני לעשות שני דברים ביחד, נכון? או שלושה, או ארבעה, אם אפשר לעמוד בזה...

לפני כמה שנים, גיליתי תגלית מדהימה: אני לא ממש מסתכלת על הילדים שלי.

הבעיה היא שכשאנחנו עושים את זה אנחנו מקדישים רק חלק מעצמנו לכל אחד מהדברים, ולא בהכרח את החלק המודע ביותר.

לפני כמה שנים, כשילדיי הראשונים היו עדיין קטנים, גיליתי תגלית מדהימה: אני לא ממש מסתכלת על הילדים שלי. הם היו מקפצים אחריי בעודי מסתחררת ברחבי הבית בניסיון לעשות מה שצריך, מדברים אל הגב או הפרופיל שלי, ומקבלים את תשובותיי בצורת משפט מהיר המושלך מעבר לכתפי.

כשגיליתי את זה, החלטתי לעשות דבר מדהים באמת. החלטתי לעצור. לפגוש את עיניהם של ילדיי. לתקשר פנים אל פנים, ולא מעבר לכתף.

זה דרש ממני שליטה עצמית אדירה. בהתחלה, קוצר הרוח היה מבעבע בתוכי ושֶׁדֶר עצבני מצלצל באוזניי: "את מבזבזת זמן. יש לך כל כך הרבה דברים חשובים לעשות. אל תעמדי כמו גולם – תעשי משהו!"

אבל עשיתי משהו. עמדתי במקומי והקשבתי לילדיי. אולי אין לה משהו חשוב במיוחד לספר לי. אולי הוא היה יכול לצמצם את הסיפור שלו לחלקיק מהזמן שזה לקח לו בפועל. אבל הם האוצרות היקרים שלי, והיה להם משהו לספר לי. ואני נתתי להם את התחושה הבסיסית שהם חשובים מספיק כדי לגרום לי לעצור ולהקשיב למה שהם אומרים.

להתעורר לחיים

שוחרי המדיטציה אוהבים לדבר על "מודעות גבוהה". חיים מתוך מודעות גבוהה משמעותם שכאשר אתם מדברים עם הילדים שלכם – אתם אך ורק מדברים עם הילדים שלכם. זה הכל. כשאתם נוהגים, אתם חשים בדוושה מתחת לרגל, ובהגה כנגד זרועותיכם; אתם רואים את מה שיש לראות מבעד לחלון. מבחינים בו באמת. מודעות גבוהה זאת אומרת לחיות לגמרי באותו רגע. זאת אומרת לשים לב לפרטים הזעירים של הסובב אותנו, של הפעולות שלנו. זאת אומרת להיות שם.

אולי זאת הסיבה שחלק מדמויות ההוד הבולטות של ההיסטוריה היהודית היו רועי צאן. עצם טבעה של העבודה הזאת קורא להשתקעות מלאה ברגע. אינך יכול להוליך עדר ולבהות במסך המחשב באותו זמן, כי אחד הטלאים עלול לתעות ולהותיר אותך עם המון עבודת הסבר לבוס.

אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך – כולם התחילו את הקריירה שלהם כרועי צאן פשוטים, וחיפשו תשובות לשאלות גדולות. בגלל היותם לבד, ומשום שהם היו במודעות מלאה ככל שאדם יכול להיות, הם פתחו את עצמם לנוכחות הא-ל. לא היו שיחות דחופות שיסיחו את דעתם, לא הודעות מצפצפות להזכיר להם את הפגישות הממתינות להם. לא היו פגישות. גם לא מוסיקה אלקטרונית – רק מנגינת הרוח ההומה בעשב שליחכו הכבשים.

אחרים חלפו על פני תופעה מוזרה במדבר בלי להקדיש לה יותר ממבט מרפרף ובלתי ממוקד. היה זה משה שעצר, שהבחין בסנה הבוער אשר אינו מתכלה. משה הוא זה שהיה פנוי לשיחה עם א-לוהים וששינה את ההיסטוריה ואת פני העולם לנצח.

להתענג על הרגע

אני לא טוענת שכולנו צריכים לעזוב את עיסוקינו ולחפש עבודה כרועי צאן. אני עצמי תוצר של העידן האלקטרוני, ואני נהנית מהנוחות הרבה שלו בדיוק כמו כולם.

אבל אני כן בעד מידה מסוימת של מודעות גבוהה שתרומם את החיים בעידן ה"טכנולוגי" של ימינו. שמרו על הצאן שלכם. צרו קשר עין עם הילדים. מרחו את הכמות המדויקת של החרדל על הנקניקייה שלכם ותיהנו מכל נגיסה.

ופקחו את העיניים: מי יודע? אולי איזה נס מתרחש בסביבה, ורק מחכה שתשימו לב.