בשנת 1995, כשהייתי בת 6, לקחו אותי סבא וסבתא שלי לחגיגות פורים בתל אביב, כאשר על ידנו בדיזינגוף סנטר מחבל מתאבד פוצץ את מטען החבלה שנשא על גופו. סבתא שלי נכנסה להלם, אבל לא נפצענו. עשרים ושניים איש נהרגו באותו יום.

אף פעם לא חשבתי יותר מדי על אותו יום עד ל-12 ביולי 2005. החברה הכי טובה שלי ואני יצאנו לקניון השרון בנתניה, לקנות בלונים למסיבת יום הולדת של חברה אחרת. כשנכנסנו לקניון, נשמע פיצוץ בצד ימין מאחוריי.

התעלפתי והתעוררתי כמה שעות אחר כך, בבית החולים לניאדו, לעולם אחר. כל מה שחשתי היה כאב נורא ופחד. הייתי מלאה פצעים וכוויות מהרסיסים והכימיקלים שבפצצה. הייתי בת 16.

בן רגע הפכתי ממישהי שהייתה תמיד שמחה, מחייכת וצוחקת, לאדם שלא הכרתי. מבעד לכאב, לא יכולתי למצוא את עצמי. לא יכולתי להתחבר למשפחה שלי שאליה הייתי כל כך קרובה. לא יכולתי לסבול אף אחד לידי. הייתי אבודה.

לאחר מספר חודשים, והמון טיפולים ותהליכים כואבים, הלבישו לי חליפת לחץ. תארו לעצמכם מה זה להיות עקודה בבגד שלוחץ עליכם כל הזמן. זה היה מאוד לא נוח. וכדי לכסות אותה, הייתי צריכה ללבוש בגדים ענקיים. הרגשתי נורא וכעסתי מאוד.

יום אחד, קלטתי שהדבר הכי גרוע קרה – המחבל ניצח, הוא הרס אותי.

יום אחד, קלטתי שהדבר הכי גרוע קרה – המחבל המוסלמי-פלסטיני ניצח. הוא הרס אותי.

החלטתי, ומצאתי בעצמי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. חייבת להיות דרך חזרה. הכרחתי את עצמי לחזור לבית הספר, למרות שלא יכולתי לשבת או להתרכז. יום אחד, אפילו עמדתי בכיתה והתחננתי אל כולם שיתייחסו אליי בבקשה כמו פעם, במקום כמו אל קורבן פיגוע.

גדלתי בבית חילוני, אבל החלטתי ללכת לבית-כנסת כל שבת. מייד, שש מחברותיי החליטו להצטרף אלי. מזה זמן שאנחנו הולכות לבית הכנסת יחד בכל ליל שבת.זה משמח אותי באופן שאני לא יכולה להסביר.

כולנו אומרות גם מזמורי תהלים כל ערב. זה הוסיף משהו לחיים של כולנו וחיבר אותנו זו לזו ולאלוקים, בדרך שלא הייתי מעלה בדעתי. אני מרגישה טוב יותר, מלאת תקווה וחזקה יותר. יש משהו בתוכי שלא היה בי לפני הפיגוע.

ניתוח בניו יורק

בשנת 2006 קרה לי דבר נהדר. זלמן אינדיג, יו"ר all4israel.org, שאל אותי אם אני מוכנה להיפגש עם מנתח פלסטי מומחה מניו יורק, ד"ר ליאונרד הופמן, שנמצא בחופשה בישראל עם משפחתו. פחדתי לקוות. הכאב מהצלקות שלי היה כל כך גרוע, שבקושי ישנתי, לא יכולתי לשבת ולא יכולתי להתרכז. הרופא בדק אותי ואמר, "אני לא יכול להבטיח לך כלום. אם אוכל לעזור לך, אתקשר."

זמן קצר אחר כך, התקשר זלמן אינדיג לביתנו, ושוחח אתי ועם אמא שלי. הוא שאל אם אנחנו מוכנות לבוא לניו-יורק לניתוח. All4Israel ישלמו את כל ההוצאות. לא יכולתי להאמין. הרגשתי כאילו נס התרחש במיוחד בשבילי.

עברתי בניו יורק שני ניתוחים וייתכן כי אצטרך לחזור לניתוחים נוספים. האנשים שפגשתי לא ביקשו ממני דבר – לא תמונה, לא עזרה באיסוף תרומות או אפילו פרסום. הם גילו אהבה אמיתית בלי תמורה. אני מרגישה שהזרים האלה רואים בי נערה מיוחדת ואוהבים אותי, ובעיניי הם נראים עכשיו כמו בני משפחה.

אני רוצה ללמוד פיזיותרפיה ולעבוד עם אנשים שנכוו.

אני רוצה לשרת בצה"ל, ואחר כך ללמוד פיזיותרפיה ולעבוד עם אנשים שנכוו. אני חושבת שאוכל לעזור להם למצוא בתוכם כוח ולהתגבר על הטיפולים הכואבים. לפני הפיגוע הייתי שמחה ואופטימית. בטח נשאר מזה איזשהו ניצוץ בתוכי שסירב לדעוך.

אני יודעת שניצחתי. אני שוב צוחקת ואני נהנית להיות עם המשפחה ועם חברים. יש בי כוח שלא הכרתי ואני יודעת שאוכל להשיג הכל.

ב-12 ביולי 2005 בנתניה, נהרגו חמישה אנשים: שתי נערות בנות גילי, רחל בן אבו ונופר הורביץ; עולה מאוקראינה בשם יוליה וולשין; אשה בת חמישים בשם אניה ליפשיץ שהייתה סבתא לנכדים; וחייל בן 21 בשם משה מאור ג'אן, שאשתו הייתה בהיריון. אני מכירה את משפחתו של משה מזה שנים. אשתו מוריה ילדה את התינוק, אז לא נראה לי שהמחבל הפלסטיני ניצח גם את משה.

אני יודעת עכשיו משהו חשוב. כאב הוא כוח – כשמשתמשים בו למצוא את האמונה ואת הכוח שבתוכנו.