גם אם אחיה אלף שנים, לא נראה לי שאוכל לשכוח.

היה זה בוקר שבת נעים. סבתי הייתה בבית-חולים, מתאוששת מניתוח. לאחר צעדה של כ-45 דקות נכנסתי ללובי האפלולי של בית החולים, והתחלתי לטפס במעלה המדרגות למחלקה של סבתי.

הוא ישב על המדרגות הסמוכות לכניסה לחדרי הלידה. חסיד ירושלמי צעיר, לבוש בגדי שבת – מעיל ארוך ומלכותי בלבן וזהב, גרביים לבנים תחובים בתוך אברקיים שחורים. הוא היה מישהו שבאופן טבעי לא הייתי נתקלת בו. כאן, בבניין זה של חיים ומוות, הוא ישב מכווץ, ראשו בין ברכיו, מתייפח. בוכה מתוך יגון עמוק שמעולם קודם לכן לא פגשתי. הבכי יצא מעמקי הווייתו, בכי של אומללות בלתי נסבלת. היה זה קול כל כך עמוס בכאב, שהרגשתי שאני נקרעת בתוכי.

מישהו היה שם אתו, נער צעיר, אולי אחיו. הוא ישב לידו, דומם מול צערו. הוא גילה את חיבתו ביד מונחת על כתף. אבל היה ברור שאין לו, או לכל אדם אחר, הרבה לעשות.

עמדתי שם, משותקת לרגע, על גרם המדרגות, לא רוצה לחדור אל תוך כאבו של הזר. מה יכול היה לקרות, חשבתי, שיגרום למישהו צער כזה, דווקא באי האושר היחיד בבית החולים כולו? האם הוא איבד תינוק, חלומות של תשעה חודשים התנפצו בין רגע? או אולי זו אשתו שנפטרה ברגעי הלידה המסוכנים? הדמעות שלו סיפרו לי שלא משנה מה קרה עכשיו - זה שינה אותו ואת חייו, לנצח.

הדמעות שלו סיפרו לי שלא משנה מה קרה עכשיו - זה שינה אותו ואת חייו, לנצח.

אז למה אני חושבת על אותו זר שבור לב עכשיו, עשור לאחר מכן? מכיוון שתשעה באב, יום האבל על חורבן שני בתי המקדש וכל מה שהם היו בשבילנו, מתקרב.

מדרש איכה מספר לנו שבשכנותו של רבן גמליאל גרה אישה שבנה נפטר. מדי לילה היא הייתה בוכה על אובדנו. רבן גמליאל היה שומע אותה, ומזיל דמעות מרות על חורבן בתי המקדש.

מה הקשר בין דמעותיה לדמעותיו? הרב מרדכי גיפטר, אדם גדול שנפטר לפני מספר שנים, הסביר ששורשו של כל אסון נעוץ בעובדה שהעולם עדיין לא הגיע לתכליתו. כשהגלות שלנו תסתיים, או אז יבוא הקץ לכל צער. רבן גמליאל שמע את האישה מתייפחת על מות בנה, אבל הבין ששורש הסבל שלה הוא חורבן בית המקדש. ואז הוא בכה על אובדנו.

זו מחשבה מפכחת.

אנחנו שומעים המון סיפורים מזעזעים ומלאי כאב. על אלמנות צעירות שנותרו עם יתומים רכים; על ילדים שנאבקים על חייהם; על חיילים שבויים; על גירושין ועל הורים המתנתקים מצאצאיהם. לכל כאב הלב הזה יש שורש אחד – העובדה שאנחנו עדיין בגלות.

רק לחשוב על מה שאיבדנו כשבית המקדש כלה בלהבות, זה מספיק קשה. אנחנו לא נהנים עוד ממערכת יחסים קרובה עם בוראנו, שבה יכולנו להבחין בנוכחותו מתוך בהירות עילאית. בבית המקדש היו עשרה ניסים תמידיים, עשר דרכים שבהן א-לוהים היה אומר לנו: "אני כאן, בני, כאן אתך."

בימי בית המקדש הראשון, היינו מוקפים נביאים. בלי לילות קורעי לב חסרי שינה בניסיון להגיע "להחלטה הנכונה", ללא צער על דרכים שבהן לא צעדנו. האדם היה יכול לגלות את רצון הא-ל ואת דרך הפעולה שתוביל אותו אל הגשמתו העצמית המושלמת, בקלות יחסית. בסוף עבודת יום הכיפורים, היה העם מתבונן בחוט-השָנִי שהיה נקשר אל דלת המקדש. אם היה מלבין כשלג, הם ידעו - בוודאות שאנחנו לא מסוגלים אפילו לדמיין - שנסלחו להם עוונותיהם.

המקדש היה הצינור שחיבר אותנו ישירות לכל ברכות השמים.

המקדש היה הצינור שחיבר אותנו ישירות לכל ברכות השמים. הוא נתן לנו תועלת גשמית – גשם, בריאות, שפע. אבל הוא נתן לנו הרבה יותר מזה: הוא חשף בפנינו כל הזמן את גודל נוכחותו של א-לוהים. זה היה גילוי מוחשי של הקרבה שלנו אליו. זאת הייתה שאגה נמרצת של האמת, כל כך שונה מהלחישות שאנחנו מתאמצים לשמוע היום.

אובדן כל אלה הוא סיבה טובה מספיק לאבל.

אבל כדי להפוך את הכאב למורכב עוד יותר, קיימת המציאות של כל אובדן שאי פעם עברנו, הן באופן אישי והן כציבור, מאז היום שבו יצאנו לגלות. כל עלילת דם ופוגרום, האינקוויזיציה והשואה – כולם נעוצים במקור אחד.

צער מקיף אותנו גם בימים אלו, כשמדינת ישראל נאבקת שוב על עצם קיומה. חלק מהחיילים שיוצאים להילחם לעולם לא ישובו. אחרים לכודים בידי האויב וגורלם אינו ידוע. נשים צעירות התאלמנו וילדים חיים בפחד מתמיד. המוות והחורבן, הפציעות והאובדן, כולם נעוצים באותו מקור.

הכאב בלתי נסבל.

אבל דווקא אותה שבירה של הלב, שאינו יכול להכיל עוד צער, מהווה את השורש לגאולתנו. כי רק כשנגיע לאותה נקודה, רק כשנבין כמה אנחנו שבורים באמת, נוכל לעשות את הצעדים הנחוצים כדי להפוך שוב לשלמים.

כשאנחנו מתאבלים, אנחנו מקרבים למעשה את היום שבו שוב יעמוד המקדש על מכונו בירושלים. היום שבו יגיע העולם לתכליתו הסופית. היום שבו אתם, אני והחסיד הזר שבור הלב, ניכנס לתקופה נפלאה של גילוי אין סופי.