החודש חל יום הולדתך ה-19. או ליתר דיוק, היה אמור לחול...
אינך איתנו כבר 12 שנים, אבל אנחנו חושבים עליך וזוכרים אותך – תמיד. לפעמים, כמובן, הזיכרון מכאיב כל כך, עד שקל יותר לדחוף אותו לפינה הרחוקה ביותר בראש, שם יאוחסן עד לפעם הבאה שתעלה בזכרוננו. אבל האמת היא שאיננו מכירים אותך עוד.
עזבת אותנו בגיל שבע, פרחח קטן ופקחי, עם כל שיני החלב שלך. כעת עברת בשנה את הגיל שמשמעו "חי" – אבל לא בעולם החיים.
חייך הסתיימו כל כך מהר, וההלם אינו מאפשר לנו לקלוט זאת, גם יותר מעשור אחר כך.
אפשר לדמות זאת ל"כאב פנטום". איך אפשר לחוש כאב באיבר שנקטע? ובכל זאת, רופאים מודעים לכאב הזה ומספקים סיבות מדעיות לתרץ אותו. מסתבר שהמוח, מרכז העצבים שלנו, אינו מסוגל להבדיל בין איבר שהיה שם, לאיבר שנקטע. כאילו העצבים אומרים זה לזה: "היה פה פעם איבר, תמיד יהיה פה איבר. איברים נשארים איתנו לעולם".
אני חושבת שאותו החוק חל גם לגבי ילדים. ברגע שהבאנו אותם לעולם, אהבנו אותם, טיפלנו בהם, הם הפכו להיות חלק מישותנו. הם תמיד נשארים איתנו.
יחד עם זאת, העדרך חזק יותר מכל דמיון. פיזית, אתה לא כאן. נותרו לנו זכרונות, זכרונות שרק מעוררים יותר כאב משמחה. כמובן שאנחנו זוכרים את כל החוכמות וההברקות שלך... אך אלה גורמים לנו בעיקר מועקה בחזה ומחנק בגרון, כשאנו נאבקים בדמעות שמבקשות להתפרץ החוצה.
אני יודעת שזוהי רק משאלת לב. אך אם נעצור לרגע אחד, ונתבונן בשפע שנפל בחלקנו, יתכן מאוד שנרגיש כך.
אז מה היית מנסה לומר לנו כעת? אולי שעלינו להעריך את החיים.
בני אדם לא מגיעים עם תעודות אחריות. כל יום הוא מתנה, כל חלק בגופנו שמתפקד הוא מתת א-ל. אם רק נוכל להעריך באמת את מה שקבלנו משמיים מדי יום ביומו, בחינם, אולי אז נוכל לראות במה זכינו, ונהיה שמחים ומאושרים יותר.
אני יודעת שזוהי משאלת לב. אך אם נעצור לרגע אחד, ונתבונן בשפע שנפל בחלקנו, יתכן מאוד שנרגיש כך. מדוע, אפוא, אנו חשים אחרת? אולי משום שזהו היעד שאליו אנו שואפים להגיע, כבני אדם. להתגבר על הקשיים, להמשיך להאמין ולהיות סמוכים ובטוחים שבסופו של דבר, יש לנו על מה להודות.
יהי רצון שכל האבלים ימצאו נחמה, ומי יתן שנזכה כולנו לגאולה.
(7) אנונימי, 15/5/2011 12:40
אין לי מה לכתוב לך ולשושנה ועוד שה' ישמח אתכם במחשבה על ילדיכם הנפטרים.
אפילו בתור דודה לאחיין שנפטר רק בן 9 חודשים, המחשבה אודות המקרה בלתי נסבלת, תנחומי. שנזכה לראות את כל אהובינו מהר בתחית המתים.
(6) , 18/8/2008 15:30
הקב"ה לא משאיר מישהוא בעולם- כשהוא גומר את תפקידו. בנכם, כנראה, סיים את תפקידו בעולם הזה, ועבר לעולם שכולו טוב. הקב"ה גם אינו מנסה אדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו- אתם מסוגלים לכך! התפללו שבנכם יהיה צליץ יושר בעד כל עמ"י ובמהרה תוכלו לשוב ולראותו בביאת גואל- צדק! אמן!
(5) אנונימי, 16/8/2007 17:24
יקרה,
אני לא מוצאת מילים. חשים את היגון חזק ומוחשי מעבר למילים הכתובות, שהשם יתן לכם כוח להמשיך ולשמוח על רקע הכאב, להנות מבנים ובני בנים, יהי מותו כפרת עוונותיכם.
מרגישה, מבינה, כואבת יחד עמכם.
(4) אסתר, 22/7/2007 13:37
ליבך נגע לליבי
הדברים שכתבת כל כך נוגעים לליבי, יהי רצון שבקרוב ממש תנוחמו בנחמת אמת לעד שרק הריבון של העולם יכול להנפיק.
(3) דליה גביש, 16/7/2007 04:04
זכרונות
מרוב התרגשות שכחתי להוסיף את כתובתי
לתגובה ל "זכרונות"
(2) שושנה קאסוטו-עברון, 16/7/2007 03:54
שלושים שנה כיום אתמול
אני אם שכולה עשרים ותשע שנים, ארבעה חודשים וארבעה עשר ימים והקלישאה הנדושה שהזמן מרפא, מעוררת את כאבי יותר, כי על מה אנחנו מדברים? על מחלה? לא על מחלה אני כואבת אלא על אבדן בני בכורי שנפל בתאונה בדרכו הביתה ממבצע ליטאני לבר המצווה של אחיו הרביעי. אני מזדהה מאד עם דברי מרים מולר בדבר כאבי הפאנטום, נתן בני בכורי, שבשבת הקרובה היה אמור להיות בן חמישים, נמצא אצלי בתודעתי, ברגשותיי ובגעגועיי כל הזמן, לעתים יותר מורגש לעתים פחות אבל הוא תמיד אתי.
תודה לך מרים על ההגדרה הקולעת ושתדעי, כמוני, למצוא לך גם שעות שמחה ונחת עם בני משפחתך
שושנה
(1) סוננית, 15/7/2007 07:50
19 שנים והפצע עדיין פתוח
כנראה ככה זה שמאבדים ילדים.
גרמת לי להעריך יותר את מה שיש לי ביידים.