עם ישראל אוהב לקטר, ואני בתור ישראלית המקפידה על קלה כחמורה, שותפה נמרצת למנהג. על מי ועל מה אני לא מקטרת – על העייפות, על העבודה הקשה, על כך שבאמת קשה לנו, ולפעמים אני מוצאת את עצמי סתם רוצה לשחרר קיטור בעזרת הקיטורים. אך אם אני בכל זאת צריכה לעשות סדר בקיטורים, אז רובם נסובים על האכזבה שאני נוחלת בניסיון הנואש להגיע לשלמות האיזון העדין שבין הבית לעבודה.

לפני שנה החלטתי על הסבה מקצועית, מסלול מיוחד אִפשר לי להגשים שאיפה ישנה: עבודה סוציאלית. "יש לך מספיק בבית!" קבעה אמי עובדה, התעקשתי, והחלטתי כנגד כל המכשולים לצאת לדרך. "מי יוצאת ללימודים במצבך?"

מצבי?

שבעה ילדים ולימודים? איך תעמדי בקצב?

אז זהו, שאני לא עומדת, הקצב ממשיך לתמרן אותי, ואני חייבת להגיש עבודה עד סוף השבוע.
 

אתמול לקחתי איתי דפי עבודה לגינה. ישבתי בפארק על הספסל והילדים השתובבו קלות על המתקנים.

"אמאאאאאאאאא".

"מה?"

"הוא לא נותן לי את הנדנדה".

"אני תפסתי קודם".

האישה שישבה לצידי חייכה, "נו, ילדים, ככה זה עם ילדים".

בתה בת השבע-עשרה לערך התקרבה לעברנו, "אמא, אני חוזרת הביתה, אל תמהרי אני אעמיד ארוחת-ערב על הגז".

צביטת קנאה אמיתית, ופתאום מצאתי את עצמי מתפרקת בפני אישה זרה, (אגב, אם תבררו, תמצאו שרוב החברויות בין אמהות, הן תוצאה ישירה של מפגשים אקראיים בפארק).

"אז את מבינה כמה קשה לי? ואין לי בת גדולה כמו שלך שתושיט יד בשעות הקשות? תנסי לדמיין אותי אחרי ערב עמוס, יושבת עם התינוק שבחבורה, ביד אחת מקלידה עבודה, ביד השנייה מנדנדת סל קל".

סיימתי את נאומי בלהט, לאחר שהיא ספרה לי על ארבעת ילדיה. שהגדולה בהם בת שבע-עשרה כפי שניחשתי.

בניסיון להטות את כף הרחמים האישיים לעברי, הוספתי את המשקולת הנוספת. ובתוך המרתון ששמו רחיצה-הלבשה- האכלה-השכבה, יש גם לימודים תובעניים.

ורחל, כך היא הציגה את עצמה, המשיכה לחייך ברוגע (איך לא? בתה בת השבע-עשרה מכינה ברגעים אלו ממש ארוחת ערב).

"הלוואי ויכולתי ללמוד".

"מי מונע בעדך? תראי אותי עם שבעה ילדים אני לומדת!"

הוא! לו יכולתי להעלם באותו הרגע.

"הוא!" היא ענתה בחיוך, ופרשה זרועות לצדדים לקבל בחיבוק את בנה הצעיר בן השש.

הוא! לו יכולתי להיעלם באותו הרגע.

"מאז שהוא נולד, כל החיים שלי התהפכו, הפסקתי לעבוד, הפסקתי לחיות בשביל עצמי, כל הבית עבר שינוי. כשהוא נולד, והודיעו לי על הבעיות שלו שהן שילוב מוטורי ושכלי, בכיתי, שאלתי למה אני? ואחרי כמה ימים הפשלתי שרוולים והבנתי, שיש לי עבודה חדשה. את כמות העבודה שהוא מייצר עשרים ילדים בריאים אינם מייצרים, עד ששמעתי את המילה אמא מפיו, המילים "אבא שבשמיים, תרחם!" יצאו עשרות פעמים מהפה שלי, ותאמיני לי הוא עבודה 24 שעות ביממה, ואת יודעת מה הכי כואב לי? שזה לא מצב משתנה, זה נתון קיים לעד".

אז אולי לא הספקתי לעיין בדפי העבודה שלי בפארק, דבר אחד בטוח, לפחות בשבוע הקרוב, קיטורים הם מחוץ לתחום.