הייתי זקוקה לעזרה כדי לשנות את חיי. אז א-לוהים פיטר אותי.

הייתי מוכרחה לעזוב את העבודה שלי. אבל, עם שלושה ילדים ובעל במשרה חלקית, פשוט לא היה לי אומץ לקום ולעזוב את המִשׂרה המוצלחת שלי ככתבת.

עבדתי באותו עיתון למעלה משש שנים, אבל במשך 18 החודשים האחרונים, תחת משטרו של עורך חדש, הפך מה שהיה קודם מִשׂרה משתלמת ונחמדה, לעבודה משעממת ומייסרת.

בכל זאת, חששתי ממה שיקרה לנו מבחינה כלכלית אם אעזוב. אחרי אימוצם של שני הקטנים שלנו, והצורך לבנות גג חדש על הבית, נכנסנו לכמה חובות, וחגיגת בר המצווה של הבכור שלי, על הוצאותיה, חיכתה לנו מעבר לפינה, במרחק חודשים ספורים בלבד.

אז המשכתי לסחוב. חלמתי לבלות יותר זמן עם ילדיי, במיוחד עם שני הילדים הקטנים שלי, ילדי-גן בעלי צרכים מיוחדים בני שנתיים וארבע בסך הכל. כל כך רציתי גם לעסוק באתגר חדש בכתיבה – אולי לעבוד באופן פחות מלחיץ כפרילנסרית, אולי לכתוב ספר במקום מאמרים.

ביום כיפור שפכתי את לבי לא-לוהים, והוא הגיב במהירות.

ביום כיפור שפכתי את לבי לא-לוהים. תראה לי את הדרך איך להיות עם הילדים שלי, התפללתי. עזור לבעלי למצוא עבודה רווחית שלה הוא כל כך מייחל. עשה שבשנה הזאת החיים שלנו ישתנו סוף סוף לטובה.

א-לוהים פעל במהירות מדהימה. בדיוק שבוע אחד לאחר אותו יום כיפור, ביום חמישי, העורך שלי פיטר אותי.

לפעמים א-לוהים רואה שאנחנו זקוקים לדחיפה כדי להתחיל ללכת בכיוון שאליו החיים שלנו צריכים לפנות. אז לאחר כמעט שבע שנים, יותר מ-1000 מאמרים ושמונה פרסים, דידיתי לעבר הדלת, סוחבת בארגז כבד את כל מיטלטלי.

וזה כאב.

אותות

אבל, כשחשבתי על מה שקרה, התחלתי לחוש ברגש מתעצם של שלווה. למרות ההלם הראשוני מעצם היותי פתאום מחוסרת עבודה, מצאתי את עצמי מחייכת חיוך רחב, מתחת למטען חפציי האישיים, כשנזכרתי בימים האחרונים. הבנתי בלי ספק - את התבשיל הזה רקח עבורי א-לוהים, כדי להזניק אותי מעבר לחששות שבלמו אותי.

ביום שלפני היציאה עם הארגז בידי, יציאתי משעבוד-מצרים הפרטי שלי, התרחשו שני דברים שרימזו לי על עזרת הבורא שממתינה לי מעבר לפינה. מובן שלא הצלחתי לקלוט את משמעותם עד לרגע הפיטורין.

הראשון: מפגש בלתי צפוי עם חלה

השבוע שבו פוטרתי היה אמור להיות השבוע הראשון מזה שנים ארוכות שבו הייתי צריכה לעבוד מחוץ לבית ביום ששי. הייתי מלאת מתח: איך אצליח להכין את סעודות השבת, ובייחוד, מתי אספיק לקנות חלות ואת שאר המצרכים לשבת?

ואז, ביום רביעי, נכנסתי לחנות למוצרי טבע שבה אני בקושי מבקרת, כדי לקנות לעצמי כמה חטיפי-בריאות לדרך. ושם, מולי, מעל לכל מוצרי המאפה, נחו להן, ריחניות ועטופות בנייר חום - חלות.

מעולם לא ראיתי חלות בחנות הזאת קודם לכן, או מהמאפייה הזאת. וזה היה יום רביעי! לא יכולתי להיזכר שאי פעם ראיתי בחנויות חלות לפני יום חמישי בלילה. המסר היה ברור: א-לוהים רצה שאפסיק מייד לדאוג בעניין היכולת שלי להכין שבת. זה יהיה בסדר.

כפי שהתגלגלו הדברים, באותו יום ששי כבר לא עבדתי, אז בורא עולם זרק לי כאן רמז. ביום רביעי נרגעתי מעט לגבי ארוחות השבת, אבל עדיין נסתרה ממני התוכנית הא-לוהית הכוללת שנועדה לפתור את בעיית העבודה שלי.

הסימן השני: חולצת טריקו עם מסר.

על ראשו של כתב תמיד מומטרים מוצרים שונים. חברות שולחות אוכל, פרחים, פולי קפה, הזמנות לתיאטרון, צעצועים, בקבוק יין... - מתוך תקווה שזה יגרום לי לכתוב משהו טוב על החברה שלהם. זה כמעט אף פעם לא עובד, אבל המטר ממשיך לרדת.

טיפת הגשם האחרונה שירדה עלי במסגרת המִשׂרה הזאת, הגיעה באותו יום רביעי בו נתקלתי בחלה. זאת הייתה חולצת טריקו מפולקסווגן, מעוכה ומעוצבת בצורה של מכונית חיפושית זעירה.

פתחתי את האריזה, ופרשתי את חולצת התכלת המקומטת מאוד. מלפנים הייתה כתובה עליה רק מלה אחת "א-לוהים".

מאחור, הודפסה כתובת אינטרנט: "Forceofgood.com"

באותו זמן חשבתי שהחולצה חמודה, מעודדת, ותיראה טוב על בני המתבגר הכמעט-בר-מצווה. היא הייתה במידה שלו.

עכשיו פשוט מצחיק אותי שגם את הרמז הזה לא קלטתי. "Force of good" - כוח הטוב? אולי פולקסווגן השתמשו בביטוי הזה כדי לקדם את החיפושית החדשה שלהם, אבל בעין יהודית של מישהו שנמצא במשבר תעסוקה, המסר הזה הוא כמעט צעקה ישירה ממי שהוא כוח הטוב בעולם. "אל תדאגי. אני מארגן את הדברים לטובתך."

אילו נותרו בי אי-אילו ספקות, איתות שלישי הגיע למחרת פיטוריי. התיישבתי כדי להתקשר למקורות הכי טובים שלי. חשבתי ליידע אותם שאני כבר לא עובדת בעיתון, וסתם לומר "שלום, ותודה על כל העזרה במשך השנים." חשבתי שהם יענו, "אה – טוב, אז שיהיה לך בהצלחה", אם בכלל.

במקום זה, התגובות היו מדהימות. "אני לא יכול לחשוב על העיתון הזה בלעדייך!" אמר אחד. עורך לשעבר אמר לי שהוא חשב שאני העובדת הכי מוצלחת שהייתה לו במשך כל הקריירה הארוכה שלו.

ועם המחמאות באה ההפתעה – הצעות עבודה. באחד המקורות הכירו כתב-עת מקומי שנראה להם שמחפש עכשיו עובדים. "אני שולחת אימייל לעורך ומספרת לו עלייך, עכשיו, כשאנחנו מדברות!" אמרה לי קולגה. בסוף היום, הייתה לי רשימה שלמה של שיחות-המשך לערוך ביום שני. החששות שלי יצאו למנוחה – ברור שמצפה לי עבודה חדשה, אם רק ארצה.

בבית הכנסת, בשבת שלאחר סיום העבודה שלי, עמדתי כשדמעות זולגות על פניי, כשהוציאו את ספר התורה מהארון. הרגשתי כל כך בת מזל שאני יהודייה, שיש לי לצידי את הציבור הזה ומערכת האמונה הזאת, שיזכירו לי שלמרות שהעבודה שלי נקטעה פתאום, כל הדברים החשובים באמת נשארו אותו דבר. שני נערי בר מצווה עמדו על הבימה, במעמד שמסמל את הפיכתם ליהודים בוגרים, ומעגל החיים היהודי האדיר המשיך הלאה, כפי שעשה זאת תמיד לאורך הדורות.

הלחץ שלי נבע מהמחשבה שהמִשׂרה שלי תימשך לנצח, לא משנה כמה היא הפכה להיות לא נעימה, בעוד שבעצם, א-לוהים תכנן את העולם כך שהכל משתנה, ולכל דבר יש סוף.

כשהגיע הרגע לשיר את אחד מהשירים האהובים עלי, "אשרינו מה טוב חלקנו", חשתי בשנייה של היסוס. האם אני יכולה לומר בכנות "אשרינו! מה טוב חלקנו!" עכשיו? ואז, מצאתי את עצמי פתאום שרה בהתלהבות רבה מתמיד. כמה טוב חלקי, כן, אפילו בשבוע זה, במיוחד בשבוע זה. כמה נפלאה המורשת היהודית שלי, שנותנת לי את הכלים להבחין בעזרת הבורא ולהתמודד עם אי הוודאות שבחיים.

"ופרוש עלינו סוכת שלומך", ביקשנו בהמשך התפילה, וידעתי שהתפילה הזאת נענתה, חשתי בסוכת השלום של א-לוהים נפרשת מעליי כמו שמיכה חמימה.

הבוס האיום לא היה הא-לוהים שלי, הבנתי. לא היה לו כוח השפעה אמיתי על התנהלות חיי.

כוחו של א-לוהים סחף אותי והחזיר את חיי למסלול הנכון, ואני הבנתי שאני מוכנה סוף סוף לעלות על המסלול הבלתי מוכר הזה, לא מתוך פחד, כי אם בשמחה.