כל מוות הוא כואב וקורע, אבל פטירתו של אדם צעיר, בעל משפחה, היא אירוע מעיק במיוחד.
משה כהן ז"ל עזב את העולם הזה בשלווה, בתחושה שהוא חי את החיים במלואם ונהנה מהם. באמונה שכל אחת מ-12 השנים, שהפרידו בין ההתפרצויות השנייה והשלישית של מחלת הסרטן שלו, הייתה מתנה. משה ידע מה ירגישו הלבבות לאחר פטירתו, ידע אלו מילים עצובות יתארו את מותו, ולכן השאיר אחריו מכתב.
"הייתי בטוחה שהוא כתב לי משהו", מספרת דנה, אשתו של משה, שהכירה אותו בתיכון ומאז נשארה לצידו. בצבא חלה משה לראשונה בסרטן והיה בטיפולים במשך 8 חודשים. שנתיים לאחר מכן חלה שוב ונזקק לניתוח. אחר כך באו 12 שנים של שקט מבורך. 12 שנים שבם הוא ודנה הקימו משפחה לתוכה נולדה בִּתם ליאור. 12 שנים שבהם משה חי כל רגע.
דנה ידעה שיש פיסת נייר שמכוונת אליה, לימים שמשה לא יהיה איתה עוד. הם ישבו שבעה בבית הוריו, אבל מדי יום היא נסעה אל ביתה, לחפש מכתב ממשה. אך לשווא.
"אחרי השבעה, כשניסיתי לחזור לחיים, הזמנתי מתקין סורגים. בשלב מסוים, הוא ביקש עט. פתחתי מגירה במזנון ולפני נגלו דפים בכתב ידו של משה. המשפט הראשון שלכד את עיני היה: "אני לא רוצה שתזכרו אותי במותי אלא בחיי". ידעתי שזהו זה. מצאתי את מה שחיפשתי."
בהתחלה היא שמרה את המכתב לעצמה. אחר כך, מבינה את המיוחדות שבו, היא החלה להעביר אותו למשפחה, לחברות קרובות. התגובות היו יוצאות דופן. "אנשים אמרו לי קראנו, הדפסנו, אנחנו שומרים את זה... הבנתי שיש כאן משהו מיוחד ובער לי לעשות עם זה משהו."
"התגובות למכתב" היא מספרת, "חיזקו אותי מאד. הוא הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים. לדוגמא, כתב לי בחור בן 28 שבדיוק התחתן, שהוא ידוע כאיש כעסן והמכתב של משה עשה לו מה שמאה ספרי מודעות לא עשו לו."
אז הנה המכתב מוגש גם לכם, בתקווה שהוא יעשה לכם את מה שהוא עשה לנו. לקרא להדפיס ולשמור...
מכתבו של משה כהן ז"ל
בעונה הזו של השנה הכול רגוע. מזג האוויר, האווירה, הריצה לשום מקום. אולי זו הירידה בטמפרטורות, הנוחות של הסתיו או החגים, שכל השנה אני מחכה להם בקוצר רוח ולו בגלל "הריח" של החג, הארומה הבלתי נגמרת של החירות ופסק הזמן מהלחץ. זו למעשה הסיבה למועקה שמלווה אותי, אמנם לא גדולה ולא מציקה כרגע. כבר שהתחילו לי הכאבים בבטן ידעתי. קיוויתי שאלו כאבים שקשורים ברגש, בדמיון, מסתבר שלא כך... ברור לי שאני כרגע הולך במסלול מאוד ודאי, מסלול שמוביל לסוף אחד בלבד, כזה שלא ניתן לשנותו גם אם מאוד רוצים – מוות.
הכאבים מתגברים בכל יום שעובר לפעמים עד כדי קוצר נשימה – אני מחויב לנשום מבלי לקחת הכול לריאות. נשימות קצרות וכל-כך לא מספקות. הרי כל הכיף זה "לקחת לריאות" מלוא חופן אוויר, להחזיק שנייה או שתיים ואז לשחרר באנחת רווחה, אבל גם מה שיש זה בסדר. כל עוד זה ישנו אני מרוצה. אני נושם משמע אני חי וזו למעשה הנקודה. עצם היותי סובל זו כבר נקודת אור – אני חי. אני ישנו וזה מה שחשוב בסופו של דבר.
את מה שכולם רוצים לשכוח אני נהניתי לזכור – כי בשבילי זה פשוט היה לחיות, וזה מספיק.
אם אני רוצה להסתכל בצורה הכי אובייקטיבית, מה שמפריע לי כרגע זה הסבל והעצב שמותי יגרום לכולם. הדמעות, הצער, היגון והאבל הבלתי נגמר עלי. מציק לי שמותי הוא זה שייחרט בזיכרון ולא חיי. הרי מה שחשוב זה מה שעשיתי והספקתי והשגתי. אמנם לא חייתי חיים ארוכים, אך חייתי חיים מלאים ונהניתי מהכול גם כשלא היה כלום. פשוט משום שהסיבוב הראשון שלי עם הסרטן לימד אותי להתייחס לכל רגע כחיים מלאים. ליהנות מהמובן מאליו ולמצות גם את הרגעים הרעים. את מה שכולם רוצים לשכוח אני נהניתי לזכור – כי בשבילי זה פשוט היה לחיות, וזה מספיק. לכן אל תאמרו "כואב הלב הוא היה צעיר" אלא "למרות שהיה צעיר הוא נהנה מכל רגע ובכל מצב".
אני מוצא נחמה וגם שמחה בעובדה שאני עדיין מתעקש להסתכל על חצי הכוס המלאה. כן חייתי, כן עשיתי, כן יצרתי, כן חוויתי. אמנם לא הרבה שנים, אבל בהחלט היה יכול להיווצר מצב שבו הייתי יכול לסיים את חיי הרבה לפני כן, כך שהדרך שלי היא להסתכל על מה שיש ולא על מה שאין ואולי גם לא יהיה. עדיף להתרכז במה שעשיתי ולא במה שלעולם לא אספיק לעשות.
כשהשכבתי היום את ליאורי לישון, היא ביקשה שאשכב על ידה. בימים כתיקונם. התשובה האוטומטית היא: "ביום שישי", אבל היום, ובמיוחד לאור ההרגשה שהמסך ירד על חיי די בקרוב, כמובן שנעניתי לבקשה שלה. היא החזיקה לי את היד בשתי ידיה, חובקת אותי "כדי שלא אברח" ולא נותנת לי לזוז, למרות "שאתה מאד כבד אבא". תוך כדי שאנחנו שוכבים, היא מתחילה לדבר על כל מיני נושאים מענייני הגן (נופר צועקת לי באוזן), דרך ענייני בית-הספר וכלה בענייני הקולות שעולים מהטלוויזיה שבסלון תוך שהיא מזהה לפי המנגינות את התוכניות שמשודרות. הרגעים הללו, הקטנים והמינוריים, שכל-כך לא זוכים לתשומת לב – הם בשבילי עולם ומלואו. זה כל-כך יחסר לי. אני יודע שיהיה לכם כל כך קשה. כל-כך מאיים להסתגל למצב שאני פשוט כבר לא אהיה.
אבל בסופו של דבר, הזמן לטובתכם – והוא יעשה את שלו. אני אמנם לא אהיה פיזית, אבל הלב כן. תמיד יהיה זיכרון כזה או אחר ממני, לפעמים טוב, לפעמים מצחיק, לפעמים עצוב לפעמים גם לא מחמיא וגם לא טוב אבל זה בסדר, הרי אין אנשים מושלמים וטוב שכך. אחרת יהיה מה זה משעמם...
ובכל זה ישנם רגעים כאלה שאני מנתק את עצמי מכם ומנסה לחשוב איך יהיה כשאני לא אהיה – איך החיים יתנהלו לאחר האבל והזעזוע. אני מסוגל לשמוע את דנה שואלת את ליאור מה היא רוצה לאכול בערך 10 פעמים וליאור משיבה לה. אני מקווה שהרגעים האלה, הנינוחות של החיים, יחזרו להיות נחלתכם ובהקדם האפשרי! או שבת בצהריים אצל הוריי, אני שומע את השיחות או רואה את האירועים וחושב, "עוד מעט זה יהיה בלעדיי" – אך שום תחושה של צער לא מלווה אותי – אלא פשוט תקווה פשוטה שאכן כך יהיה, הנורמליות ו"השעמום" ילוו אתכם, ואני חוזר ואומר במהרה ככל האפשר המשיכו לחיות ולחוות.
זה בסדר, אל תרגישו בלב ולו רגש אחד של צער או ייסורי מצפון – אני רוצה שתחיו ותחייכו ותהיו מאושרים ככל האפשר – למרות הקושי, למרות הצער. אל תשכחו שאני עדיין אהיה איתכם עמוק בפנים. מלווה, נוכח ומשתתף בשמחות ובאירועים ובכל מה שיעבור עליכם. תהיו שקטים, רגועים (כל-כך קל לדבר ולייעץ – אני מקווה שהדברים הללו יחלחלו ויתפסו ואכן יתגשמו).
לא וילה לא בית, לא רכוש ולא כסף, רציתי פשוט להגיע לתחנת הזמן הבאה שלי.
למען האמת 12 השנים האחרונות היו בונוס ענק בשבילי, הרי הייתי כל כך קרוב לקצה כבר אז. עוד קצת וגם 12 השנים הללו לא היו. לכן, כשהחלמתי הצבתי לעצמי מטרה מאוד פשוטה בחיים – להגיע לגיל 30 – קודם כל לחיות עד גיל 30. לא וילה לא בית, לא רכוש ולא כסף, פשוט להגיע לתחנת הזמן הבאה שלי. ידעתי שהשאיפה הבאה שלי היא להגיע לגיל 40. כנראה שזה כבר לא יקרה, אך בכל זאת קיבלתי בונוס ענק – הקמתי משפחה, נישאתי לאישה מדהימה ויצרתי ילדה מופלאה ביחד איתה. חוויתי שמחות בחיי וגם עצב, אך לרגע לא אמרתי די, אני רוצה לרדת מהרכבת, נמאס לי. בכל מה שחוויתי תמיד זכרתי – תהנה, תעסיק את עצמך ותזכור כל רגע. גם את המובן מאליו, גם את הבנאלי – כל רגע הוא עולם ומלואו. ובאמת לצערה של אשתי, ואני בהחלט מבין את זה, לא עשינו די – אך אני חוזר שנית – מבחינתי להריח את השיער של ליאור, להציק לדנה וכו' זה תמצית החיים. התפיסה כי השגרה היא הדבר הנפלא ביותר שאפשר לייחל לו, הרגעים שבהם לא עושים כלום הם- הם הכול.
המכתב של משה ז"ל הועבר למערכת באדיבות אלמנתו, דנה כהן..
(35) אנונימי, 7/4/2018 20:23
מדהים
תודה לך דנה על השיתוף. מרגש ונוגע מאד! מן השמים תנוחמו ושדבריו של בעלך ז"ל יתקימו ותמצאו שלוה ושגרה ברוכה....
(34) אדווה, 11/9/2012 09:19
השיגרה האפורה היא הכל
כתוב כל כך יפה וזה כל כך נכון שאנחנו נשאבים בכזו קלות לשיגרה ולא מצליחים ליהנות מהדברים הקטנים. לא צריך ללכת רחוק בחיפוש אחרי ריגושים הם נמצאים ממש בקרבתנו, בביתנו. תיהנו מכל רגע בחיים היום כי אין לדעת מה יהיה מחר. אדווה
(33) מיכל, 9/9/2012 18:28
בפעם הבאה שאני אארוז יותר סבלנות לקטנה שלי
זה יהיה בזכותו. תודה לך, דנה, על מאמר מחזק. תודה גם לכותב המאמר. אולי אתה קורא את דברי מלמעלה. ושיהיו הדברים לעילוי נשמתך.
(32) אירית, 20/1/2010 15:05
מכתב אמיתי
שלום, רציתי לומר שהתרשמתי ממשה ז"ל ודבריו במכתב.הרושם נובע בעיקר מההכרת התודה שלו לחיים שחי וממה שהספיק לעשות, הוא מודה על 12 שנה נוספות ולא על מה שצריך היה עוד לחיות.מיוחד האדם , כמו משה שלא חשש למות ,לא דיבר על המוות הכל כך רע שלוקח לאישה ולילדה את היקר מכל,אלא , דיבר על איך צריך לקבל את החיים כמו שהם ומה שהם נותנים לנו.אפשר ללמוד הרבה ממנו, לא תמיד קל לישום,אבל נותן חומר למחשבה ,לכל אחד. לדנה ולליאור מאחלת חיים טובים ,משה בליבכם.
(31) שניידר לאה, 18/1/2010 09:08
במכתבו משה נתן משמעות לחיים שמעטים יודעים לנצל דמעות רבות זלגו מעיני ואשרי אישה שזכתה לבעל שזה
(30) רונית, 12/1/2010 19:40
בכיתי כל כך
מרגש ועצוב ונכון כל כך אני חושבת על ילדי שאני משכיבה לישון בלילה ולפעמים בחוסר סבלנות.. כמה צריך לזכור את היופי שיש בכל רגע ורגע בחיים, גם ברגעי עייפות וגם ברגעי אכזבה תודה לך דנה על שפרסמת את המכתב האמיתי והנוגע ללב של משה כהן ז"ל יהי רצון שהמקום ינחם אתכם ולא תדעו עוד צער
(29) ציפי, 11/1/2010 22:57
החיים כמשל
משה כהן זכרונו לברכה השאיר לכולנו את פשטותה של מהות החיים, התובנה הז לצערי מופיעה בחיינו כאשר אנו חובים אסונות משברים ולא עלינו מחלות ,רבים מאתנו לא מאבדים תקווה בשעות הקשות ביותר[גם מהתנסות אישית שלי] אז נופלות כל ההגדרות והמרוץ היחידי הוא הכח הפנימי ו האמונה שאני אעבור גם את הרע מכל וכאשר חלקים מהמאבקים נושאים פרי יושבת תובנה זו עמוק בתוככי הנשמה והיא המלווה בריש-גלה את המשמעות הכי חזקה למהות החיים. ודברי מתיחסים לכל בר-בי-רב לאו דווקא לאמונה בדת זו או אחרת, יהי זכרו של משה ברוך.
(28) דניאל אגמון, 11/1/2010 10:04
השגרה היא הנצח
מכתב פרידה מאוד מרגש שלמעשה אומר לנו שאפשר ע"י התבוננות אמיתית לראות את הנצח שבכל רגע של חיים. כמה חבל שכדי להגיע לפסגה הזאת אנחנו זקוקים לא פעם לזעזוע ומשברים. התורה והמבט האמוני מאמנים אותנו להגיע לראיה הזאת מבלי להזדקק לטלטלה של החיים יהי זכרו ברוך
(27) משה אזובי, 11/1/2010 08:50
החיים כבונוס
משה ז"ל קיבל את החיים כבונוס ובחר להתעמק בדברים החשובים באמת שהם אושיות ערכי העם היהודי על ידי ניצול של כל רגע להיות עם משפחתו להבין אותה להיות שם בשבילם כל עוד הוא כאן ולהכיל אותה ואפילו להכיל את צערן העתידי של באשה והבת. יהי זכרך ברוך.
(26) , 11/1/2010 07:23
יהי זיכרו ברוך
כל כך נוגע ללב ומחכים. לא מכירה אותו- והמילים הצלולות פתחו ברז של דמעות. יהי זכרו ברוך.
(25) אנונימי, 11/1/2010 05:06
אהבה .....זה כל הסיפור...
המוות מאוד חשוב לחיים , אם לא "נשכח" אותו רק אז נדע באמת לחיות !!! האמת - שאין מוות.... לעשות הכל מתוך תחושת אהבה אמיתית , גם את הדברים הפשוטים ביותר...שום דבר אינו ברור מאליו ... לא לשכוח לחייך....מבפנים . הכל בסדר ! ! !
(24) , 10/1/2010 17:53
חוק או שתיים
הדבר היחיד שקבוע בחיים הוא השינוי. הסוף הוא החשוב בכל הדברים. יהי זכרו ברוך
(23) אנונימי, 10/1/2010 16:39
זכיתם
זכיתם בחיי ם של אהבה וכבוד לאחר , עזרה הדדית והמון המון נתינה וראיית צרכי האחר. זה ל כך לא מובן מאליו , וסביבנו רבים לא יכולים לחיות לאורך שנים זה עם זו , וההפך..ונפרדים. מצער שהחיים המשותפים הפכו בגיל 30 לעבר משותף , אבל זו לא צריכה להיות מצבה , אלא אבן זינוק להמשך ולחיזוק מה שיצרתם , גידלתם ונובט , גדל ומתעצם - הדור הבא שלכם ותרבות חייו שבניתם שניכם. חזקי
(22) רעות, 18, הוד השרון, 10/1/2010 14:34
מרגש..
מכתב מאוד מרגש, גישת חיים בריאה.. הלוואי שכולם היו ככה.. שלא תדעו עוד צער.. 3>
(21) , 10/1/2010 13:52
החלמה
כחולת סרטן לשעבר רוצה לומר שרק מהמקומות הקשים אנו צומחים ושואפים להגיע גבוה עד כמה שאפשר..אנו לומדים שצריך להודות על כל יום שאנו קמים והשמש זורחת ולשאוף לראות את הטוב בכל דבר,למרות שלא קל.. תהיי חזקה דנה.
(20) אנונימי, 10/1/2010 13:27
לדנה ולביתו
אכן, חבל ומצער שאיש צעיר הלך אל מותו. אבל בגישתו המיוחדת, לזכור את הרגעים היפים שלו, את הרגשות היום יומיים, זה לא יכול כל אחד ומכאן המיוחדות הנפלאה. הוא מזכיר לי ואני מקוה שלכול הקוראים, שהחיים הם זמניים, וכדאי ורצוי להינות מהדברים הקטנים. נ פ ל א
(19) שריוש, 16/10/2007 16:55
וואלה באמת אחלה מכתבבב
חבל על הזמן אבל מה ככה זה נגמר??זהו???יהי רצון שתהא נשמתו צרורה בצרור החים
(18) לירון, 17/5/2007 05:08
ווואו 0_O זה כל כך עצוב אבל נכון
(17) סתיו, 5/4/2007 14:30
מדהים!!!!
אנחנו עסוקים בלשאוף קדימה, החיים עוברים על ידנו ואנחנו אפילו לא שמים לב. אני מאמינה שהמכתב הזה שינה משנה וישנה השקפת עולם של המון אנשים. אנחנו עסוקים בצפיה לעתיד ולא חיים את ההווה. אני נערה בשנות העשרה, יש לי המון חלומות, אבל אף פעם לא חשבתי שחוץ מלנסות להגשים אותם, צריך גם במקביל להסתכל ולחיות את ההוה. להנות מהרגע. לנצל כל דקה בחיים כאילו היתה זהב. לדעת את ערך החיים. תודה תודה תודה!!!!!
(16) איציק, 22/2/2007 07:01
שינית לי מבט על החיים
כמה תלונות על השגרה. כמה כמיהה אל הנומץ והיוצא מן הכלל - כמו בסרטים...
באת, והוצאתי לי בבת אחת את האויר. גיליתי שאני שואף לסתם חיים בעוד יש לי אוצר מתחת לידיים.
תודה לך אהובי.
(15) מירב, 21/2/2007 16:06
מכתב מדהים...
אני כל כך משתתפת בצערך!
אני בטוחה שבעלך היה בן אדם מדהים...רואים זאת לפי המכתב...
אני מקווה שלמרות כל העצב והאבל תוכלי להמשיך את חייך בצורה יותר משמחת... אני חושבת שגם בעלך היה רוצה בכך..
(14) דנה, אלמנתו של משה ז"ל, 21/2/2007 01:31
תודות
תודה לכל המנחמים והמחבקים, מחבקת בחזרה.
(13) חנה, 20/2/2007 09:40
מאד הזדהיתי עם הנאמר מאחר וגם אני התאלמנתי מבעל אוהב שזו היתה השקפת חייו.
(12) אודליה, 20/2/2007 09:40
ללא ספק סוחט דמעות!
(11) , 20/2/2007 09:40
תודה רבה לכל מי שהיה קשור להבאת המכתב לפרסום
(10) חיים, 20/2/2007 07:01
מבטיח להספיק לקטר
המאמר המופלא גרם לי להבין ולהתחיל להינות דווקא מהדברים הקטנים בחיים. דווקא מהרגעים הקשים עם הילדים.
איזה כייף שיש ילדים.
איזה כייף שיש אישה.
איזה כייף שיש משפחה.
איזה כייף שיש חיים.
וכל שאר הדברים הקשים... בריאות פרנסה וכו' הכל תופעות צדדיות.
(9) חגי, 20/2/2007 06:47
מאמר חזק ביותר
מצמרר ונותן פרופורציה.
תודה!
(8) דינה, 19/2/2007 05:59
תודה רבה לדנה ולמערכת!
המשיכו בעבודת הקודש.
(7) Ari Bussel, 18/2/2007 21:09
Inspiration Around the Globe
Dear Dana,
There are moments in life in which we must thank God: When we wake up and are able to see the world, to hear the sounds around us, to stand up straight, do all the "simple" things about which we never give a moment's thought--until they are taken.
Your husband's letter is a legacy, in addition to those values and traits he and you have instilled in your daughter. You see, it circulates the world, affecting the lives of complete strangers.
The years pass and the deep, slicing pain turns into ache and then becomes less noticeable, possibly only at special times it resurfaces: one's birthday, anniversary, other special occasions. And yet, as we walk our daily lives, at times slowly progressing, at other times rushing forward, we are reminded that we are the sum-total of all those before us, particles in the universe from our "avot v'imahot."
May you know no more sorrow,
May your husband's memory continue to be with us,
Inspiring people around the globe
Ari Bussel
Beverly Hills, CA, USA
(6) יריב, 18/2/2007 12:10
מצטרף לתגובה מס' 1
חיים - אתה אח שלי.
תודה רבה.
(5) , 18/2/2007 12:08
מה לומר? איןמילים
פשוט לחיות!
(4) אורטל, 18/2/2007 11:07
ממש שרגש!!!
אני קוראת את המכתב ואני עם דמעות בעניים... כמה בן אדם יכול אופטימי גם כשהוא יודע שזה הסוף...
במקום לשאול שאלות "למה זה קורה לי" הוא אורמ תודה על 12 שנים ניפלאים!!
דנה היקרה!!! אני מקווה שאת קוראת את זה!! תיהיה חזקה יש לך בעל ניפלא.. הוא לא היה הוא עדיין במותו נתן חיים ואפטימיות לאנשים אחרים...
(3) שלווה, 18/2/2007 10:23
תודה לדנה על ששיתפת אותנו.
דנה יקרה,
תודה אמיתית על שאיפשרת לנו ללמוד מהמכתב של משה אליך.אני בטוחה שאת נפלאה כמוהו ומאחלת לך ולליאור שנים של שמחה ואושר.
(2) יעקב, 18/2/2007 07:05
משה, אני אוהב אותך
לא ידעתי שאפשר לאהוב מישהו שלא מכירים עד שקראתי את המכתב שלך.
אין לך מושג כמה תרמת לי בתפיסת החיים שלך.
(1) רווית, 18/2/2007 07:05
תודה תודה תודה