אנשים רבים – ואני בכלל – מנסים לעתים קרובות לשלוט בתאוות הקניות שלהם, ברמות גבוהות יותר או נמוכות יותר של הצלחה. אסטרטגיה אחת היא להתנזר מההרגל – כישלון כמעט מובטח, תאמינו לי! השנייה היא לצאת לקנייה של משהו רק בתור פרס בזמנים מיוחדים – אולי בעקבות ירידה במשקל. זוג נעליים חדשות על כל 2 קילו. הגרסה המתוחכמת של מדבקות וכרטיסים.

לפעמים מגיעים הכלים הפסיכולוגיים שאנחנו מיישמים על עצמנו. ה"כל מה שאני צריך זה..." חביב עלי במיוחד – "כל מה שאני צריכה זו עוד חצאית שחורה ואז תהיה לי מלתחה מושלמת" (חיי המשותפים עם נערות מתבגרות לימדו אותי כמה וריאציות יכולות להיות לחצאית שחורה!), "כל מה שאני צריכה זה נעלי עקב בצבע בז'"; "רק עוד צעיף אחד לאביזרי האופנה שלי". "אני אקנה עוד צמיד אחד, ואענוד אותו כל יום."

אלא שזה אף פעם לא עובד ככה. אנחנו אף פעם לא מרוצים מכמות הבגדים, גודל הבית או תדירותן וכמותן של המתנות שא-לוהים נותן לנו.

אנחנו מרגישים שהחיים שלנו לא מושלמים ומחכים להגשמת החלום/התקווה המוחלט/ת

זיכרון השיר "דיינו" מליל הסדר, עדיין טרי במוחי. זה שיעור שאני צריכה לשנן כל הזמן. "דיינו, דיינו, יש לנו די, יש לנו מספיק." האם באמת היה מספיק לנו אם א-לוהים היה מוציא אותנו ממצרים, אבל לא קורע לנו את הים? כמו אבותינו במדבר (גם אם אצלם זה היה מורכב ועמוק בהרבה מכפי שקוראים במבט שטחי), אנחנו כל הזמן מתלוננים, בלתי מרוצים, ומחכים ל"נס" הבא לפני שנוכל לשמוח, לפני שנודה לבורא עולם.

כמו ארונות הבגדים שלנו, אנחנו מרגישים שהחיים שלנו לא מושלמים ומחכים להגשמת החלום/התקווה המוחלט/ת, לפני שנוכל לחוש הכרת תודה.

בטח שא-לוהים טוב אלי, אבל אם הוא רק... יגדיל את חשבון הבנק שלי, יעשה לי שיפוצים בבית, יכניס את הבן שלי לבית הספר הנכון, ויסדר שידוך מתאים לילדים שלי, יגדיל את חשבונות הבנק שלהם.... נו, האם הגיע כבר הזמן להכיר תודה?

א-לוהים לא צריך את התפילות שלנו. והוא לא מרגיש עטוף בחמימות בגלל הכרת הטוב שלנו. הכל בשבילנו. אנחנו צריכים להבחין במתנות שלנו ולבטא את תודותינו, משתי סיבות חשובות:

  1. אם החיים שלנו מחכים תמיד למשהו חדש ושונה, תוך התעלמות ממוטיב ה"דיינו", לעולם לא נהיה מאושרים. אפילו אם נשיג מה ש(אנחנו חושבים ש)אנחנו רוצים, לא נהיה מאושרים, כי כבר התקדמנו הלאה לשאיפה לדבר הבא, שהוא, לשם שינוי, באמת יהפוך אותנו למאושרים.... הדרך היחידה להימלט מהחשיבה העגמומית הזאת היא ליהנות מהרגע, על כל מה שאותו רגע מביא. זה הרגע שא-לוהים ברא במיוחד בשבילי ואני צריך לתפוס אותו בשתי ידי.

  2.  

  3. אם אנחנו לא מסוגלים לחוש הכרת תודה על הטוב שיש לנו, החיים שלנו יהיו עלובים. אם אנחנו לא מעריכים את כל המתנות שקיבלנו מא-לוהים, איך נוכל להעריך את אלה שאנחנו מקבלים מההורים שלנו, מבני הזוג, מהילדים, מהחברים? האם נוכל לתת? האם נוכל לחבב? האם יהיו לנו יחסים עמוקים ומשמעותיים עם אחרים אם לא נכיר תודה על נתינותיהם? אנחנו עלולים לקנא מדי פעם באלו שנמצאים במצב של מקבלים תמידיים, אבל, האם היינו רוצים להיות במקומם? האם אנחנו רואים אותם כישויות ממשיות לגמרי? הכרת תודה היא אבן הפינה ליחסים. בלעדיה החיים כולם מסתובבים סביב עצמי, בצורה הכי דוחה שיש.

 

במקרים רבים, בדרכים רבות, אנחנו נוטים להיות אנוכיים ותובעניים. אנחנו נוטים להיות כפויי טובה. ואנחנו נוטים להפסיד את ההזדמנות לאושר ולשלווה הרבים יותר ש"הכרת-הטוב" מציעה לנו. אנחנו תמיד מחכים לנס הבא, הדבר הפלאי או ההתרחשות הקסומה שיבטיחו לנו סיפוק ואושר נצחיים. אנחנו תמיד מחכים לשמחה התמידית הבאה.

לא צריך לחכות; אנחנו יכולים ליצור את האושר בעצמנו. האם לא הגיע כבר הזמן לומר "דיינו"?