ביום חמישי, השלישי שבחודש נובמבר, האמריקנים חוגגים את חג ההודיה. החג אינו חג דתי, אלא יום שבו מציינים אזרחים מכל הדתות את הכרת תודתם על הדברים הטובים בחייהם. הקונספט אינו אמריקני בלבד: בקנדה ובריטניה חוגגים חג דומה בתאריכים אחרים.

חג ההודיה האמריקני, עם זאת, הוא הידוע מכל. מקורו בסיפור על קבוצת חלוצים אמריקנים שעברה שנה קשה מנשוא: רובם גוועו מרעב, אחרים מתו ממחלות. אבל אלו ששרדו עצרו בעונת הקציר כדי לתת תודה, הם הכירו תודה על כך שנותרו בחיים. לא היו להם סיבות אחרות לשמוח, אבל זו הייתה סיבה מספקת. הנשיא לינוקלן היה הראשון שהכריז על חג ההודיה כחג לאומי: ההכרזה התרחשה במלחמת האזרחים האמריקנית, כשהארץ דיממה מהקרבות בין הצפון לדרום. הוא חשב שזה הזמן הראוי להזכיר לאנשים שיש להם גם סיבות להודות.

הכרת הטוב היא ערך חשוב מאד ביהדות שמלמדת אותנו לברך על כל דבר מאכל, ולהודות על כל הנאה שאנחנו זוכים לה. נוירולוג אמריקני ידוע ממליץ לאנשים לפתוח את היום במנטרה, סוג של הצהרת כוונות שתיתן להם כיוון להמשך היום. הוא לא פסיכולוג ולא גורו: הוא פשוט מאמין שלמנטרה כזו יש השפעה על בריאות המוח ועל היכולת האינטלקטואלית שלנו. מכאן מאוד מובן מדוע נפתח יומם של יהודים רבים שומרי מסורת עם תפילת 'מודה אני', הודיה לאלוקים על שקיבלנו עוד יום של חיים.

לא שתמיד קל להודות. משהו במבנה הנפשי האנושי נוטה לזכור את הרעות יותר מאשר את הטובות. מחקרים שדורשים מהמשתתפים להיזכר בחוויות משפילות או זכורות לרע מגלים שאנשים לא צריכים לחפור עמוק מדי בכדי להיזכר בסיטואציות הללו. הן תמיד עומדות על קצה הלשון. להיזכר בחוויות חיוביות? זה כבר לוקח יותר זמן.

הדור שלנו ידוע כדור השפע, אבל האם אנחנו מרוצים יותר מדורות קודמים? ספק גדול.

כשבנות המשפחה קיבלו כל אחת ספל פח לשתייה, הן לא ידעו את נפשן מרוב אושר. עד אז הן נאלצו להתחלק באותו ספל.

האדם הממוצע של ימינו עשיר בהרבה מהאדם הממוצע של לפני מאה שנים. אבל קשה לומר שאנחנו מרגישים הכרת תודה גדולה יותר. אחת הקלאסיקות של הספרות העולמית שעובדה לסדרת טלוויזיה מצליחה, 'בית קטן בערבה', מספרת על חייה של משפחה חלוצית במערב ארצות הברית במאה ה-19. הסופרת, לורה אינגלס ויילדר מתארת נאמנה חיים שאף אחד מאיתנו לא חווה: אב המשפחה בונה את ביתו בעצמו, מנסר בזהירות קורות עץ. האם תופרת סדינים ובגדים בלי עזרה של מכונת תפירה. המשפחה הייתה ענייה מאד, אבל קשה לשים לב לכך. רק במחשבה לאחור מבינים עד כמה המשפחה הייתה ענייה. האווירה הכללית היא אווירה של שמחה, סיפוק, והודיה על כל דבר. כשבנות המשפחה הקטנות קיבלו כל אחת ספל פח לשתייה, הן לא ידעו את נפשן מרוב אושר. עד אז הן נאלצו להתחלק באותו ספל. נסו היום לקנות לילד כוס שתייה כמתנה החגיגית של השנה. לא מומלץ.

למרות הנטייה הטבעית שלנו להתמקד במה שאין לנו ולא במה שיש, כדאי לנו לשבת עם עצמנו ולחפש דברים להודות עליהם. כל נקודת אור בחיים היא משהו ששווה להתעכב עליו. המוכר החייכן שעזר לנו לארוז, מזג אוויר נאה, פרויקט שהצלחנו לסיים לשביעות רצוננו. ומהדברים הקטנים אפשר לטפס אל הדברים הגדולים: האנשים בחיינו. החברים שאפשר תמיד לסמוך עליהם, בני המשפחה הבריאים, האושר שאפשר לשאוב ממיליון דברים: חוכמה של ילד, חיבוק של חבר, מכונית שעובדת היטב. כל יום יכול להיות חג הודיה שלנו אם רק נזכור לעשות ספירת מלאי ולהשתאות: החיים שלנו הרבה יותר טובים ממה שחשבנו.

לא סתם פסיכולוגים ויועצים רבים ממליצים ללקוחותיהם לנהל 'יומני תודה' שבהם יכתבו מדי יום מספר דברים שעליהם הם מכירים טובה. תחושת ההודיה מחזקת את הקשר שלנו אל החיים, נוטעת בנו אופטימיות, ונותנת לנו תקווה.

"הכרת הטוב היא מפתח לחיים מלאים", כותבת הסופרת מלאני ביטי, "היא הופכת את מה שיש לנו לכל מה שאנחנו צריכים, ויותר מזה. היא יכולה להפוך ארוחה לסעודה חגיגית, דירה לבית, זר לחבר. הכרת הטוב מעניקה משמעות לעבר שלנו, מביאה שלווה להווה, ויוצרת חזון לעתיד." – ובמילים פחות חגיגיות, אנחנו לא מכירים טובה עבור אף אחד. אנחנו עושים זאת עבור עצמנו.

למי שעדיין מתקשה למצוא סיבות לחג הודיה פרטי, הנה כמה עובדות-עזר:

אם המזון שלך שמור במקרר והבגדים שלך בארון, אם יש גג מעל לראשך ואתה ישן במיטה, אתה עשיר יותר מ-75% מאוכלוסיית העולם.

אם אתה מרוויח יותר משני דולרים ליום, אתה עשיר יותר ממחצית אוכלוסיית העולם.

אם יש לך חשבון בנק, אתה נמנה בין 8% העשירים ביותר מאוכלוסיית העולם.

כמובן, אלו הן רק עובדות חומריות. לא בהן טמון האושר. אבל העובדות האלו יכולות להיות צעד ראשון במסע של הודיה והכרת הטוב. או בעצם, צעד שני. הצעד הראשון הוא זה שאנו מבטאים במנטרת-הבוקר שלנו: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי'. אנחנו חיים, והמתנה הראשונה הזו היא נקודת המוצא לכל הטובות האחרות שמוענקות לנו.