רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

צמיחה אישית

לנגן בלהקה – איך ליצור חיים של הרמוניה

כ״א במרחשוון ה׳תשס״ז כ״א במרחשוון ה׳תשס״ז 12/11/2006 | מאת הרב דוד אהרון

כל-כך קל לרמות אנשים. אנו מעמידים פנים כאילו אנחנו עושים את המוסיקה, אבל בכלל לא מנגנים כלום. ובסוף, שום דבר משמעותי לא יוצא מאיתנו אל העולם הזה.

החיים הם תזמורת סימפונית גדולה. המוסיקה כתובה, האות ניתן, ולכל אחד ואחת מאיתנו יש כלי המיוחד רק לו. אתה נגן גיטרה, אני נגן חצוצרה, היא נגנית טוּבּה, והוא מתופף. ויש גם מנצח. בדימוי שלנו, המנצח והמלחין הוא א-לוהים.

לכל אחד מאיתנו ניתנה הזדמנות נהדרת לקדם את הביטוי והפרסום של המוסיקה הא-לוהית הזאת – שירת החיים, שירת האהבה. וזוהי חוויה.

אם אי פעם ניגנתם בלהקה, אתם ודאי מבינים על מה אני מדבר. אם לא, אולי הייתם חברים בקבוצת ספורט, אז זה כמעט אותו הרעיון. יש כוח גדול ושמחה בתיאום התנועה – כאשר כולם פועלים בתזמון מוחלט זה עם זה, מתואמים בשלמות עם מחשבתו ונשמתו של המנצח.

זאת התנסות מדהימה שלא תיאמן – כאשר כל אחד לבד, וכולנו יחד, מנגנים את חלקנו בדיוק ובלי טעויות, ומבינים כיצד כל אחד מחלקינו מחובר כל כך לאחרים. זה לא כמו חבורת קופים שמחקה מישהו; המוזיקה באה באמצעותנו. ואנחנו כולנו חלק ממנה. ויש גם תחושה פנימית אדירה של משמעות, כאשר כולנו מתואמים כל כך ופועלים בהרמוניה.

אבל אז זה קורה – אנחנו שומעים צרימה. חרררררר.... חררררר. למרות שיש לנו תזמורת נפלאה, אוזן רגישה (רק אוזן רגישה כמובן) שומעת את הכינור היחיד שקצת סטה מהסולם.

והמנצח - האחד שבאמת יודע כיצד המוזיקה יכולה ואמורה להישמע, מתחיל להתבונן סביב. משהו לא בסדר כאן! הכנר השלישי לא בסולם המדויק, והוא יוצר קקופוניה שהורסת את כל הסימפוניה.

זה לא דבר קטן.

רב בהופעה!

זה מזכיר לי את התקופה שבה עבדתי עבור ארגון נוער, והצלחתי להתקדם איתם מעט מאוד. זה שהייתי רב לא הרשים את הילדים כהוא זה – למעשה, בדיוק להיפך. אבל אני ידעתי שמה שירשים אותם זה מוסיקה – רוק! אז הזמנתי להקת רוק שתבוא ותערוך עבורם מופע גדול. שאלתי את ראש הלהקה: "אכפת לך אם אני אנגן יחד עם הלהקה? כי אם אני אעלה על הבמה עם האורגן החשמלי שלי, אולי הם יקבלו אותי בתור אחד שנמצא בעניינים. ואז הם יתייחסו יותר למה שיש לי להגיד, ותהיה לי יותר השפעה עליהם בתור מחנך."

ראש הלהקה הסכים, והציע שניפגש ונתאמן יחד. אבל כפי שהתגלגלו הדברים, מעולם לא נפגשנו כדי להתאמן.

אז הגענו לאולם המופעים, המסך עלה, והילדים היו המומים. "וואו – תראו מי שם! זה הרב אהרן! מה הוא עושה שם עם להקת הרוק?!"

כיביתי את האורגן שלי, וניגנתי את 90 הדקות הבאות בלי שאף צליל יצא מהרמקול שלי.

יצאנו לדרך עם השיר הראשון, וראיתי שראש הלהקה מסתכל סביב במבט הזה של "משהו כאן לא בסדר". למרות שבאמת נכנסתי לקטע, לא דייקתי לגמרי בסולם. כשהבנתי שאני הורס את כל ההופעה, כיביתי את האורגן שלי, וניגנתי את 90 הדקות הבאות בלי שאף צליל יצא מהרמקול שלי. וזה באמת היה הרבה יותר טוב, מכיוון שאז יכולתי לעשות כל מיני דברים מיוחדים – לנגן עם כפות הרגליים ועם האף - והילדים אהבו את זה. "וואו, הוא גדול! הרב הקטן מופיע בגדול!"

הדבר המדהים היה שכמה אנשים באו אלי לאחר הקונצרט, ואמרו לי שנשמעתי כמו אלטון ג'ון. אבל מה שהיה אפילו עוד יותר מדהים, זה שהלהקה ביקשה ממני להצטרף אליה בתור חבר קבוע!

זה מראה לכם כמה קל לרמות אנשים. זה מה שרובנו עושים במשך רוב החיים – מעמידים פנים כאילו אנחנו עושים את המוסיקה, אבל בכלל לא מנגנים כלום. ובסוף, אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים מול המוות, ומבינים שבמשך כל חיינו לא עשינו דבר חוץ מלהציג, ולמעשה מעולם לא ניגנו דבר. שום דבר רוחני לא יצא מאיתנו אל העולם הזה.

לא בכיוון

בואו נתקדם עם זה עוד קצת הלאה. אם מישהו מנגן בסולם הלא הנכון ולא מרגיש בזה, אז הוא מתחיל לסטות קצת מ'המנגינה', עד שלמעשה הוא מנגן שיר שונה לחלוטין - לזה קוראים חטא.

לפעמים אנחנו מבינים את המלה חטא במובן של עבירה. אבל לעבירות נקשרו כל כך הרבה קונוטציות שליליות עם הזמן, שאנחנו ישר חושבים על אש הגיהינום, ועל השאול עצמו. אז לפני שנמשיך, בואו נבהיר שחטא ועבירה הם שני מושגים שונים.

הקהל צונח באכזבה למושבים. איזה פספוס! איזו החטאה!

תארו לעצמכם משחק כדורגל. הכדור עובר במהירות משחקן לשחקן, ואז נבעטת בעיטה אדירה, השוער לא מוכן, כל הקהל עומד על רגליו ושואג בהתפעלות. הכדור טס בקשת אדירה לכיוון השער, מתקרב במהירות ומחטיא בכמה סנטימטרים – הקהל צונח באכזבה למושבים: איזה פספוס של המטרה! איזו החטאה! וזה בדיוק איך שהיהדות מגדירה חטא. אתה לא בדיוק בכיוון המדויק אל המטרה. ניגנת את היצירה בסולם הלא נכון.

הבעיה עם חטא היא שאנחנו מתחילים בסטייה קטנה. אנחנו לא ממש בהרמוניה מלאה עם זרימת החיים. אנחנו לא בתיאום מוחלט עם רצון המנצח. אבל אם נתעקש להמשיך, די מהר ניכנס לאשליה המגוחכת שאנחנו לא צריכים לנגן בהרמוניה עם אף אחד אחר: אני הסולן!

ואז, האדם יכול לשאול: בשביל מה בכלל אני צריך את המנצח? למה אני צריך להגביל את עצמי דווקא לסימפוניה הזאת? אני אהפוך לסוליסט הטוּבּה הטוב ביותר בעולם! אף אחד לא עשה את זה קודם, אבל זה רק בגלל שהם לא ידעו שהם יכולים. אני אעשה את זה!

אין דבר כזה נגן טוּבּה בלי תזמורת. אז אם אחד מאיתנו מחליט להיות סוליסט טוּבּה, שיידע שזו רק אשליית האגו. האגו מנסה לשכנע אותנו שאין דבר שאנחנו צריכים להיות חלק ממנו – שאין דבר בהתנהגות האנושית שלנו שזקוק לתיאום עם שום דבר מעבר לנו עצמנו.

זה האגו. וזה, דרך אגב, טבעו של תא סרטני. תא סרטני מחליט שהוא בעל הגדרה עצמית, בעל ישות עצמאית. הוא אינו צריך לשחק על פי כללי הגוף. הוא יעשה מה שהוא רוצה.

כשמרשים לאגו להגיע לקיצוניות שלו, הוא יוצר אשליה כאילו אנחנו קיימים באופן בלתי תלוי בלהקה, בלתי תלוי בעולם, בלתי תלוי במציאות האחת הכוללת – הא-לוהים. הוא גורם לנו להאמין שכאשר אנחנו בלתי תלויים בכל אלה, יש לנו משמעות, יש לנו תוכן, יש לנו כיוון, יש לנו ערך. אבל האם זה יכול להיות נכון?

הבחירה של כל אחד מאיתנו היא אם להיות סולן טוּבּה או להיות נגן בלהקה, נגן עם נשמה. האם אנחנו רוצים ללכת על זה לבד, או שאנחנו רוצים לנגן בהרמוניה עם הסימפוניה הא-לוהית?

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן