הייתי בטוחה שאני צריכה סוודר חדש.

מכיוון שעזבתי לא מזמן מישרה רבת שנים והפכתי להיות עצמאית, הרגשתי שאני זקוקה לחידוש המלתחה, כדי להתאים אותה לפרוייקט החדש שלי. אבל, מבט קל בארונות המבולגנים שלי הבהיר לי שכדאי לסדר אותם לפני שאנסה לדחוף לתוכם פריטים נוספים. היה שם הבלגן הרגיל – בגדי חורף וקיץ זרוקים יחד, בגדי אלגנט עם בגדי חול באותו מקום. בלתי אפשרי למצוא משהו.

אז פתחתי במבצע סידור ארונות גדול. מילאתי תיק מכובד, עבור גמ"ח הבגדים המקומי שלנו, בכל בגד שהיה ממש מחוץ לאופנה, קטן מדי או שלא לבשתי כבר המון זמן. ואז, סידרתי את כל החצאיות במקום אחד, את כל הסוודרים במקום אחר ואת כל חולצות הטריקו יחד. התוצאה בלבלה אותי.

חשבתי שאני צריכה סוודר חדש, אבל ארון הבגדים שזה עתה סוּדַר הכיל שתי ערמות מכובדות של סוודרים!

גיליתי שיש לי סוודרים בשלושה גוונים של סגול, בשלושה גוונים של ורוד, בלבן, שחור ואפילו מנוקד בשחור ולבן. יש לי סוודרים קלים, סודרי צמר עבים, סוודרים ארוכים ואפודות, קשורים בשרוך, מכופתרים או נסגרים ברוכסן מלפנים.

איך יכולתי לחשוב שאני צריכה סוודר חדש? הבנתי בסוף, שמה שאני צריכה באמת זאת גישה חדשה.

לאחר עריכת סדר רציני גם במחשבותיי, גיליתי שהחיים שלי, בדיוק כמו הארון, כבר מלאים!

קניית בגדים חדשים, הייתה ניסיון לגרום לי להרגיש יותר שמחה בעצמי ובחיי. אבל, לאחר עריכת סדר רציני גם במחשבותי, גיליתי שהחיים שלי, בדיוק כמו הארון, כבר מלאים!

יש לי בעל נפלא קרוב ל-25 שנים, שלושה ילדים, חברים, עבודה מספקת, בית מקסים בשכונה נחמדה. לכל כך הרבה אנשים חסר משהו מהדברים אלה. נכון, יש לי את הדאגות הרגילות לגבי כסף ובריאות והעתיד. אבל למה, בדרך כלל, אני לא יכולה פשוט לשמוח במה שיש לי?

האם בגדים חדשים היו פותרים את הבעיה בכך שהיו מרוממים את רוחי? או שהצורך האינסופי לבגדים חדשים הוא רק סימפטום של חוסר ההערכה לכל מה שכבר יש לי – תודה לא-ל שיש לי - וחוסר ההשלמה שלי עם רמת החיים שה' החליט שמתאימה לי?

הצורך המדומיין שלי לאספקה מתמדת של בגדים חדשים, רק תורם להגדלת החובות, מגדיל את הלחץ שבו אני נתונה, ובאופן בלתי נמנע ממריץ את הצורך שלי ברכישות נוספות. הייתי לכודה במעגל של קניית בגדים חדשים שבסופו של דבר, לא משנה כמה יהיו יפים, לעולם לא יוכלו לכסות את הבעיה האמיתית: הגישה שלי.

כשאמי הייתה נערה, היו לה 5 חליפות בגדים. כמה לבית הספר, שמלה אחת יפה לאירועים מיוחדים, וחליפה אחת רגילה לשבת. מלבד זאת, מעיל אחד וסוודר אחד. גם לחברות שלה היה ככל הנראה משהו דומה. עכשיו, רבות מאיתנו מחשיבות ארון בגדים ריק כזה למקרה חירום אמיתי! אבל אני משוכנעת שאמי מעולם לא חשבה שארון הבגדים שלה הוא בעיה. זה פשוט מה שהיה לה, ומה שהיה לה היה מספיק.

כשאני מתבוננת בארון הבגדים הדחוס בסוודרים, אני מרגישה מבוישת מההשתוקקות הזו לבגדים. הייתי צריכה לתרום את תקציב הביגוד שלי לצדקה, ולהעניק אותו למישהו שזקוק באמת לבגדים.

מה שעושה את ההבדל, הוא לא מה שיש לנו בחיים – אלא מה שאנחנו חושבים על מה שיש לנו.

כאמור, בסופו של דבר הבנתי, מה שעושה את ההבדל הוא לא מה שיש לנו בחיים – אלא מה שאנחנו חושבים על מה שיש לנו.

הגישה החדשה שלי לגבי קניות הועמדה לא מזמן למבחן, לקראת בר-המצווה ההולך וקרב של בני. בצורת החשיבה הקודמת שלי, אירוע זה היה דורש בלי כל ספק חליפה חדשה.

אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על ערימות הסוודרים והחליפות השונות, אני בטוחה שיש בארון שלי משהו שייראה פשוט מצוין ביומו המיוחד של בני. אני לא מרגישה מקופחת שאני לא קונה משהו חדש. אני חושבת שאפילו החליפה המפוארת ביותר לא תוכל להפוך את השמחה הזו למיוחדת או שמחה יותר מכפי שהיא. עכשיו, כשמגיעים לתיבת הדואר שלי קטלוגים של בגדים, אני אפילו לא נותנת בהם מבט לפני שאני משליכה אותם לפח. אני יודעת שאין בהם שום דבר בשבילי.

ניקיתי את ארון המחשבות שלי. ועכשיו, כשהבלגן איננו, אני רואה שכבר יש לי כל מה שאני צריכה.