לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תודו שמזה בטח לא דאגתם...

תודו שמזה בטח לא דאגתם...

גם דאגנים הבטוחים שכיסו את עצמם מכל הכיוונים יכולים להיות מופתעים על ידי מטאוריט אחד קטן.

מאת

מה אתם לא חוששים שיקרה?

יש אנשים שקשה להם לענות על השאלה הזו. הם חוששים מכל דבר, דואגים בכל מצב. במזג אוויר קר אפשר לחטוף דלקת ראות, במזג אוויר חם אפשר לקבל מכת שמש. אם הילד לא יצא החוצה יחסר לו ויטמין D, אם הוא כן יצא החוצה – שם הרי אורבות כל כך הרבה סכנות. כל טיול הוא אסון פוטנציאלי, כל שיחת טלפון עלולה להביא בשורה רעה. סוכן הביטוח הוא ידיד קרוב שלהם, ואחרי רעידת אדמה קטנטונת בצפון הארץ הם מתקשרים להוסיף עוד ביטוח לרשימה הארוכה שכבר יש להם.

קצת קשה לאנשים דאגנים לומר ממה הם לא חוששים. הדמיון חוזה כל קטסטרופה אפשרית ומצייר אותה בצבעים חיים. אבל אפילו לדמיון האנושי יש גבולות. כולנו שמענו על פחדים מפיגועים ומלחמות, מחלות ותאונות דרכים, שריפות ורעידות אדמה – אבל האם מישהו מאיתנו שמע על חשש ממטאוריט שיפגע לך בבית?

סביר להניח שלא. גם הזקן הגרמני שביתו עלה באש בשבוע שעבר לא חשש ממטאוריטים יותר משחשש מחייזרים, ובכל זאת לשריפה בביתו היה קשר ישיר לגרמי השמיים. המשטרה, שלא מצאה שום עילה הגיונית לשריפה, גילתה שלפני השריפה נראה שובל אור מבזיק בשמים. השוטרים פנו לאנשי מצפה הכוכבים המקומי, ושמעו מהם ששדה מטאוריטים חלף ברגע השריפה מעל לכדור הארץ, וחלקיקים ממנו חדרו כפי הנראה אל תוך האטמוספרה.

"חלקיקים כה זעירים בדרך כלל לא מגיעים עד לקרקע אלא מתפוררים באטמוספרה. לעיתים נדירות הם גם מגיעים לקרקע", אמר דובר המשטרה המקומית, והוסיף: "אנו מאמינים כי מדובר ב'בוליד', כדור אש מטאורי, שנגרם על ידי גוש שגודלו אינו עולה על עשרה מילימטרים".

ביטוח מפני פגיעת מטאוריטים יש לכם כבר?

אם יש מה לעשות – מה הצורך בדאגה? אם אין מה לעשות – מה התועלת בדאגה?

"דאגה מוגדרת על ידי השאלה 'מה אם?', אומרת דוקטור ג'יליאן באטלר, פסיכולוגית קלינית מאוקספורד. "הדאגה מתמקדת בסיכון או באיום של משהו רע שיקרה בעתיד, ובשאלה האם נוכל להתמודד עימו."

לא שרע כל-כך לחשוב על מה שיקרה בעתיד. אם לא היינו חוששים שהחור באוזון יגדל למימדים שיפגעו בכולנו, לא היינו מפסיקים להשתמש בחומרים כימיים המרחיבים אותו. אילו סברנו שנהיה בריאים וחזקים גם אם נבלה את כל היום על הספה, רובנו לא הינו עוסקים בפעילות גופנית. אלא שבמקרים כאלו נכון ליישם את האמרה: "אם יש מה לעשות – מה הצורך בדאגה? אם אין מה לעשות – מה התועלת בדאגה?" ובכל זאת, כולנו מוצאים את עצמנו דואגים באובססיביות על דברים שאינם בשליטתנו. לעיתים מפני שואה גרעינית, לפעמים שולט בנו הפחד מפני שינוי במקום העבודה ולפעמים פשוט דואגים לילדים.

"האם זו רק אני או שכל האימהות מתוכנתות לדאוג?" כותבת מרי פירס, אם אמריקנית בשנות החמישים לחייה. "ילדי בוגרים כולם ואינם זקוקים להשגחתי היומיומית. רובם חיים מחוץ לבית, אבל אני עדיין דואגת בגינם. אני יודעת שהם יכולים למצוא אוכל לעצמם. שלוש בנותיי נשואות ומנהלות בתים משלהן, ובן אחד הוא אפילו שף. ובכל זאת אני דואגת – האם הם מקבלים מספיק ויטמינים? האם הם אוכלים ארוחות מאוזנות, כפי שתמיד עודדתי אותם לעשות, או שברגע שהיו חופשיים מהשגחתי הם התחילו לחיות על חטיפים?"

מגוון הדאגות הוא גדול וצבעוני. אפשר לדאוג לעצמנו או לדאוג לאחרים, לחשוש לגורל העולם או לגורל דגי הזהב שלנו. מה שמדאיג אותנו מלמד על הדברים החשובים לנו, אבל נעלים ככל שיהיו הדברים היקרים לליבנו, האם הדאגה מועילה?

יש אנשים שבתת מודע מאמינים שכן. הם חושבים שאם יציירו במוחם כל אסון אפשרי ימנע אותו אסון: סוג של אמונה תפלה. יש כאלו שיאמרו שדאגתם מוצדקת, שכן היא מובילה אותם למעשים: הם ממגנים את הבית, מבטחים את רכושם, שומרים על הילדים בשבע עיניים. קשה לשכנע אותם שיש הבדל בין השתדלות סבירה לאובססיה. כולנו יודעים שלא מומלץ להתקרב יותר מידי לאדם שחלה בשפעת, אבל שום רופא מעולם לא המליץ להיכנס לחדרו של החולה עם מסיכת פנים של חדר ניתוח. אבל לדאגנים הכרוניים יש אמות מידה משלהם.

"מה שמדאיג אותך שולט בך", פסק פעם מישהו חכם.

האמת היא שדאגה לא רק מזיקה לעור הפנים ומפריעה לשינה תקינה, היא אפילו לא מציעה את הבטיחות שכולנו היינו רוצים. גם אם אנחנו משוכנעים שכיסינו את עצמנו מכל הכיוונים, הפתעות יכולות לקרות. שדה מטאוריטים, למשל, יכול לחלוף מעל לביתנו. למישהו יש רעיון איך למנוע את זה? דאגה בלתי פוסקת היא ניסיון להשיג שליטה על חיינו, שליטה שאי אפשר להשיג. מרי פירס, האם הדואגת, מספרת איך הבינה שמה שקורה לילדיה אינו בידיה.

"אלוקים יכול לטפל בכל מה שנוגע לי ולילדים. אלוקים יודע כמה שערות יש על ראשיהם – משהו שאף פעם לא מצאתי זמן לגלות. אלוקים יודע את מספר ימי חייהם – משהו שאני לא רוצה לדעת! זה בהחלט מתקבל על הדעת, לפיכך, להשאיר את הדאגות שלי לאלוקים."

אם אנחנו מאמינים באלוקים המנהל את העולם, כולנו יכולים להשאיר לו את הדאגות. חיים בפחד תמידי לא ימנעו שום אסון, אבל הם כן ימנעו מאיתנו לנהל חיים תקינים ושמחים. מרי פירס אינה הראשונה שמגלה כי תפילה מקלה את משא הדאגות. חשבו על האדם המאמין ביותר שאתם מכירים – בדרך כלל הוא גם אדם שליו ורגוע יותר. האמונה אומרת שזה בסדר לסמוך על אלוקים. אין לנו מושג מה צופן העתיד, אבל חרדה מתמדת לא תשנה את העתיד.

"מה שמדאיג אותך שולט בך", פסק פעם מישהו חכם. במקום לתת לדאגה להפוך לאליל הפרטי שלנו, אפשר פשוט להתפלל. אפשר לזכור שלא אנחנו מנהלים את העולם. ההגה נמצא בידיים טובות, ומותר לנו להתרווח וליהנות מהנסיעה.

 

28/10/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) , 15/11/2006 16:43

מעורר ומחזק

הלואי ונצליח לישם ,ולהוציא את הדאגות מלבינו

(4) אנונימי, 4/11/2006 13:38

דאגה = אגדה

שימו לב מתוך חמש האותיות הראשונות של הא"ב, חסרה בשתי המילים האלה אות אחת. מי היא? ב'!
ב- בטחון בה'- זה מה שחסר למי שדואג. וגם, צריך לזכור שהדאגה היא ניתוק מסוים מהמציאות (כמו אגדה) כי המציאות היא לא כל כך שלילית.

(3) , 2/11/2006 16:20

אני מודה שגם אותי מטרידות לא מעט דאגות שווא

אין ספק שאמונה בלב שלם מרגיעה.

(2) , 30/10/2006 13:44

ממש מקסים.

(1) אנונימי, 29/10/2006 12:47

בטיחות ילדים

"הם ממגנים את הבית, מבטחים את רכושם, שומרים על הילדים בשבע עיניים". אולי כדאי לנסח את המשפט הזה יותר בעדינות- על ילדים צריך לשמור בשבע עיינים- לא לשים תינוקות על שידה ללא השגחה, לא לשים באמבטיה ללא השגחה, לא לתת מאכלים עגולים וקשים לפעוטות- ילדים תלויים בנו במבוגרים, זה לא עניין של חרדה אלא של אחריות אישית לנשמה שאת/ה מופקד עליה.

 

תגובה למאמר:

  • (כתובת האימייל לא תוצג.)


  • 2000
שלח תגובה
stub