החיים זה לא פיקניק. הם שווים כנראה את המאמץ, אבל תכופות הם יכולים להיות מאוד מאתגרים, מלאי מבחנים וקשיים, החל מהיומיומיים ביותר (פקקי תנועה, מפתחות אבודים, הקמח שנגמר באמצע אפיית עוגה) ועד הדרמטיים ביותר (אסונות טבע, מחלות קשות, מלחמות).

אבל מה מתרחש כשאנו מתחילים להסתכל על אותה עבודה קשה ששמה חיים ולראות את הכל כחלק ממטרה נעלה יותר? כשאנו מסוגלים לראות מעבר לאי-הנוחות והקושי הזמני בחיי היומיום שלנו, ולראות את עצמנו כחותרים לקראת משהו גבוה הרבה יותר? מה אם נוכל לשמור על אותה צורת התבוננות כל הזמן?

חשבו על ספורטאי המתאמן לקראת האולימפיאדה. מדי בוקר הוא מתעורר לפני עלות השחר. לא אכפת לו לוותר על שינה, כי יש לו המון עבודה. הוא מזנק מהמיטה כמו קפיץ, מוכן להתמודד עם אתגרי היום. הוא אוכל ארוחת בוקר בריאה – הוא לא היה חולם לחטוא בתענוג גסטרונומי רגעי על חשבון הכושר שלו – ויוצא לאימוני היום. הוא רץ עד שרגליו כואבות, אבל הוא לא מריר בגלל המאמץ הזה. הוא לעולם לא מתלונן, "למה אני חייב לעשות את זה? למה אני לא יכול לנוח לשם שינוי?"

יום אחר יום מתייצב הספורטאי ומציית למשטר הקפדני שלו בהתלהבות, לעולם לא מתחנן ליום חופשי, לעולם לא מרגיש שהוא כורע תחת העומס או מנוצל. הוא ממוקד בצורה שלא תיאמן, כי הוא יודע בדיוק מהי מטרתו. הוא מקבל את המכשולים העומדים בדרכו בברכה, מכיוון שכל גבעה שעליה הוא מטפס, כל מכשול שהוא עובר – מקרבים אותו למטרתו. כשהמאמן שלו אומר לו להוסיף עוד 5 ק"מ לריצה, כשהוא אומר לו לנסות הפעם את קפיצת הבורג לאחור, הספורטאי מקבל זאת בשלווה: "כן, אני מקבל את האתגר. זאת עבודה קשה, אבל אני רוצה לעשות אותה, זה לטובתי וזה יקרב אותי למטרה הסופית שלי."

יש הבדל מהותי בין צמיחה רוחנית לבין הישגים בספורט. במידה מסוימת, הספורטאי מונע על-ידי האגו שלו.

ומה לגבי אדם שרוצה לכבוש פסגות רוחניות? מדוע אין הוא יכול להתייחס לעבודתו באותו אופן? כשאנו מציבים לעצמנו מטרה, החלטה שקיבלנו על עצמנו בראש השנה, כגון להפסיק לרכל או להתפלל בתשומת לב רבה יותר, מדוע שלא נוכל לשמור על אותו מיקוד ברור כמו ספורטאי בתוכנית אימונים? אז, בכל פעם שיעמוד בפנינו המבחן (לשכנה היה סיפור ממש עסיסי; ניסינו להתפלל בכוונה אבל בדיוק באותו רגע פועל הבניין הפעיל את המקדח שלו), נהיה מסוגלים לקבלו כאתגר ש"נתפר" במיוחד בשבילנו, כדי לאמן את ה"שרירים" הרוחניים שלנו, לעזור לנו במסענו לשפר את יכולתנו.

לעתים קרובות מדי איננו רואים מכשולים אלה כעזרה, אנו רק רואים אותם כמעכבים אותנו. אנו מתייאשים ומוותרים, מרגישים שעשינו כמיטב יכולתנו ומי יכול להאשים אותנו אם לא הצלחנו? מדוע כה קשה לנו לשמור על המיקוד הפנימי שלנו, להמשיך לראות את המטרה ולהמשיך לחתור לקראתה כמו הספורטאי, להודות על האתגרים שעליהם עלינו להתגבר? הרי הם אלה שמחזקים אותנו והופכים אותנו למשהו טוב יותר מכפי שהיינו.

למעשה, יש הבדל מהותי בין צמיחה רוחנית לבין הישגים בספורט. קל יותר לספורטאי המחויב לשמור את מטרתו לנגד עיניו, מכיוון שהוא זה שהציב אותה לעצמו. במידה מסוימת, הוא מונע על-ידי האגו. הוא בוחר את האתגר שלו, והוא יוצא למסע למען סיפוק עצמי ותחושת הישג אישית.

בניגוד לכך, הגמול במסע הרוחני אינו מוחשי, אלא מופשט ואפילו חמקני. אם אנו מונעים על-ידי סיפוק אישי, אז היעדר הסיפוק המוחשי ותכופות אף היעדר התקדמות שניתן למדוד אותה, עלולים להיות מייאשים. האגו שלנו רוצה להרגיש טוב. אם איננו מרגישים סיפוק מיידי, ברגע שהדברים נעשים באמת קשים, גדל מאוד הפיתוי לוותר על המסע הרוחני שלנו.

יתרה מזו: תוכנית האימונים שתכנן עבורנו המאמן האולטימטיבי שלנו, לא נועדה להשיג את המטרות שאנו הגדרנו לעצמנו. היא נועדה להשיג את המטרות שאלוקים סימן למעננו. ובכן, המצבים שבהם אנו נתקלים מעמידים בפנינו מבחנים, שמעניקים לנו הזדמנות לחזק את השרירים הרוחניים שלנו, אבל במידה רבה הם לא מה שביקשנו. הם עלולים לגרום להתכווצויות בשרירים שאיננו רוצים כלל לפתח!

תוכנית האימונים נועדה להשיג את המטרות שאלוקים סימן למעננו.

בעלי ואני, למשל, הגענו ארצה מכיוון שרצינו להתפתח מבחינה רוחנית ולצמצם את ההיבט החומרי בחיינו. להפתעתנו, תוך שנתיים מאז שעברנו מצאנו את עצמנו שקועים עוד יותר מתמיד בביצת החומר! הלוגיסטיקה של מעבר לארץ אחרת שאבה אותנו יותר מכפי שתכננו ובמקום ללמוד תורה כשראשינו בעננים, היינו עסוקים מדי יום בהתמודדות עם הביורוקרטיה ועם נושאי פרנסה (שהיו יותר פשוטים עבורנו בביתנו הקודם), וניסינו להבין כיצד לפעול במקום שבו דברים שהיו פשוטים בעבר הפכו תכופות לתרגילים מבלבלים.

מפתה מאוד לומר שלא ביקשנו קשיים אלה. זה לא היה האימון הרוחני שציפינו לאמץ. ואם איננו יכולים לראות מה הטעם בכל המכשולים והאתגרים האלה בחיינו, אנו עלולים למצוא את עצמנו מתנגדים להם, מהקטנים ביותר ועד לגדולים ביותר. אנו עלולים למצוא את עצמנו נלחמים בתוכנית האימונים של חיינו, דוחים אותה, מנסים להתחמק ממנה, מסרבים ללמוד את השיעורים שעלינו ללמוד. ואם נמצא את עצמנו באותה עמדה נהיה אומללים, מתוסכלים בקלות, לא מסופקים, כועסים ואפילו מרירים. מדוע אני חייבת לטפס על הגבעה הזו, אלוקים? למה אני?

הדרך היחידה להרגיש שלמים לחלוטין עם האתגרים הללו היא לאמץ אותם אל חיקנו, ולנסות לשאוף למטרה שתואמת את תוכנית האימונים שנבנתה למעננו. ויש רק מטרה אחת שמתאימה להגדרה זו. אין זו מטרה הממוקדת באגו. זוהי מטרה הממוקדת באלוקים. אם המטרה שלי היא להפוך את רצון השם לרצוני, אם המטרה שלי היא להפוך לאדם שהשם רוצה שאהיה, ואם אני באמת יכולה לשמור מטרה זו לנגד עיניי בכל עת, אז לפתע יהפכו כל אתגרי החיים להיות קלים בהרבה.

אם אני פועלת ברמה של האגו, אחשוב לעצמי, "רציתי צמיחה רוחנית, לא תסכול חומרי", או "רציתי לעבוד על העצמת חוויית התפילה שלי, אז למה אני חייבת לבלות שעתיים ביום בהמתנה בתור במשרד הקליטה, רק כדי לגלות שהאדם אליו עליי לפנות לא נמצא היום?" אבל, אם אני יכולה להתרומם לרמה של התמקדות באלוקים, אם אני יכולה לקבל את זה שאלוקים יודע טוב ממני על מה עליי לעבוד כעת כדי לשפר את עצמי, אקבל בשלווה את האתגרים שהוא ישלח אליי. כמו הספורטאי, אברך את המבחנים שעומדים בפניי, מתוך ידיעה שהם מחזקים אותי ומאפשרים לי להתרומם גבוה יותר.

לא אקטר עוד על אי הצדק והעלבונות שעליי לשאת. לא אשמע יותר את האגו שלי אומר, "זה לא אמור לקרות לי. אני לא חייבת להתמודד עם דברים כאלה". ואז חיי יתמלאו, ולו במעט, באותה שלווה וקדושה הנחות באופן כה ברור על פניהם של הצדיקים האמיתיים בעולמנו.

כשאנו יכולים לקבל כל אחד מהאתגרים והמבחנים העומדים בפנינו מדי יום כמתנה שנשלחה אלינו על-ידי השם כדי לחזק אותנו, מתנה אשר נתפרה במיוחד למעננו, כדי להפיק מאיתנו את הטוב ביותר – לא רק נהיה אנשים שלווים ומאושרים יותר, אלא נהיה בדרכנו לצמיחה רוחנית אמיתית.